פיקוד העורף התרעה במרחב

הציוצים המרגשים של נועה מימן

לקראת הגמר של "רוקדים עם כוכבים", נועה מימן לא הפסיקה לצייץ

מערכת רשת 19/08/12 21:00



ביום הגמר של "רוקדים עם כוכבים", נועה מימן, שהודחה באמצע העונה, לא הפסיקה לצייץ על החוויה המדהימה של "רוקדים",  על חשיפת התקיפה שעברה ועל מערכת היחסים המיוחדת עם בן זוגה לתכנית, הרקדן דני יוחטמן.  אספנו בשבילכם את הציוצים שרגשו אותנו מתוך הטוויטר של נועה מימן:

 

 

 

כשאנשים או יותר נכון נשים, אומרות לי שחיזקתי אותן. שהן קיבלו ממני כלים. אז אני יודעת שניצחתי. שכל חשיפת התקיפה וההתמודדות שלי הייתה שווה.

 

שלחתי לדני הודעה מגה רגשית. הודיה לפרטנר מופלא. ביקשתי רקדן גיי. קבילתי סטריט נדיר ומיוחד. הוא הוביל אותי בכל המחסומים. שחרר אותי. אפשר לי לסמוך.

 

בהובלתו של דני הייתי בטוחה. הוא לימד, חיזק, הדריך, נתן השראה ובעיקר החזיק את היד בכל הרגעים הקשים. והיו רבים. התאהבתי בו לרגע, אי אפשר שלא.

 

ובהמון בחינות אוהב אותו לנצח- הוא הגבר שאפשר לי לסמוך ולצאת לקרב שלי. להגיד לאלה שתקפו, שאני נלחמת, חוש]ת, לא מוותרת. שאני אדבר. והלוואי גם אתם.

 

פחדתי להתמודד עם סטרייט. חששתי ששוב אמצא עצמי ללא יכולת תגובה. אני מודה להפקה שחיברה לי את דני. הוא עזר לי לנצח. קרב משמעותי הרבה יותר מהגמר.

 

ואני זוכרת חזרה אחת שבה לא הצלחתי לקרב אליו את האגן. ניסיתי. באמת שניסיתי. ואינסטינקט קדום ופגוע מנע בעדי. ובכיתי. על חוסר היכולת. והוא חיבק.

 

 

תמונה גדולה

שם הפריט: נועה מימן
קוד זיהוי:162177
מתוך הטוויטר של נועה מימן
 

 

 

סיכום לילה אחרון של רוקדים. מיני סיפור על אחת החוויות המופלאות שחוויתי. אני מתאמצת לחוות את החיים במלואם, אבל לא יכולתי לייחל לחוויה חזקה מזו.

 

הריקוד היה רק הדובדבן. למדתי ללכת. לזקוף כתפיים וצוואר. ללבוש שמלות. להרשות לעצמי להיות אישה. להנות מזה. להתגבר על הפחד. לסמוך. להאמין.

 

הבנתי שאני משקיעה הרבה יותר מדי אנרגיות בפעולות הכי פשוטות - שאני לא ירוקה בניצול האנרגיות העצמי. הכרתי את עצמי מחדש. את הגוף. את הקשר לנשמה.

 

ונכון שטרפתי את החוויה, בסוג של תיקון / טיפול עצמי אינטנסיבי. בשידור חי. ולקחתי כל מה שיכולתי. כל שהיה שם בשבילי. למדתי. הכרתי. פרחתי.

 

נזכרת איך בפגישה הראשונה עם אסף גיל המפיק שאלתי אם יש סיכוי שאיבוד חודש וחצי ולא אצליח להעמיד ריקוד אחד. רקדתי חמישה ריקודים. כמעט בלתי נתפס.

 

בהתחלה הייתי הכי מופנמת, שמרנית ומתחבאת, וכמו  השושנה שפורחת בשיר הפסדובלה שלי, נפתחתי, השתחררתי, גדלתי ולמדתי. מכל ריקוד. מכל מכשול.

 

וגיליתי אנשים מהמופלאים שפגשתי בחיי. על אמת. נהניתי יותר מהתכניות בהן לא רקדתי והייתי פנויה להתעסק בהם. אחד אחד הם היו לי מקור השראה.

 

על יובל המבולבל שעם חוסר שייכותו הזדהתי כבר בתוכנית השנייה בה התחבאתי על העץ האהוב עלי. דומים ושונים. אהבתיו.

 

ועל אסתי, האישה היחידה שביקשתי שתסמסו עבורה ושהגיעה רחוק משחלמנו כולנו לעצמנו. אישה, שלמה, אהובה, רכה, חזקה, עמוקה ואוהבת. מודל חיקוי: אסתי זקהיים.

 

ועל עוד רבים. אילנית שהפגינה חיות וחיוניות רבה משלנו, ושרקדה עם קרסול חולה. ושכל הזמן קראתי לה אילנית ולא בשמה הפרטי. ככה זה. היא סמל עבורי.

 

אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל בפרק של הטנגו של הביטלס הצלחתי למלא עצמי אודם תוך כדי נשיקה לדני. אני ניקיתי אותו. גיא זוארץ ניקה אותי. קסם של מנחה!

 

אני שמחה מאוד שהעזתי ויצאתי לחוויה הזו. ידעתי שאלמד הרבה, לא הבנתי עד כמה בדיוק. ידעתי שאהנה ואתפתח. לא הבנתי באיזה עוצמות ומימדים.

 

זהו עם רוקדים עם כוכבים, נדמה לי. אמרתי הכול ואין עוד מה להוסיף. לנצח אנצור את מסע הגילוי העצמי הזה. לנצח אברך את הכוחות שקיבלתי במהלכו.