שניים אוחזין

ארבעה אמנים זכרים צעירים חסונים ויפים ישבו בחדר אחד בירושלים ופטפטו - אבי סבח, ינאי סגל, עופר כהן ואמיר לדר. העילה - תערוכת ציורים חדשה של עופר ואמיר בחלל הפרויקטים "ברבור" בעיר הבירה. יחסי הכוחות - אבי וינאי (אמנים בתחילת דרכם, כלומר צעירים ומבטיחים) הזמינו את שני הציירים הצעירים אף הם, לחלל אותו הם מנהלים. הציירים - חוקרים את הציור ממקומות שונים, כמעט הפוכים - עופר משתמש בצבעי גואש זולים ואמיר במחשב כמכשיר לציור. הברבורים - מוכשרים, נועזים ועקשנים עד כדי שהצליחו ליצור אלטרנטיבה אוטונומית ייחודית בשדה האמנות. אז מה יוצא מחדר לבן עמוס בציורים וארבעה גברברים דעתנים?

ינאי – מתי התחלתם לצייר?
עופר: "בגיל צעיר מאד. אני זוכר את הציור הראשון שלי. נתקלתי בדיוקן עצמי של רפאל בספר שאמא שלי הביאה לי שנקרא "ציירים מפורסמים" ובעצם העתקתי אותו. אני זוכר טוב את המבט והלבוש."
אמיר: "גם אני התחלתי כשהייתי קטן. אבל לא זוכר בדיוק מתי או איזה ציור זה היה."

ינאי – ומתי התחלת לצייר במחשב?
אמיר: "בעצם כשנתקלתי במחשב בפעם הראשונה – זה היה מחשב "ספקטרום" עם רק צבע אחד, ירוק, ואני הייתי מצייר בירוק הזה."

אבי – מעניין אותי איך זה להיות אמן צעיר, בגלל שגם אני אחד כזה, שהתערוכה הראשונה שלו מתקיימת בירושלים? ועוד במקום כמו ברבור?
אמיר: "לי יותר חשוב איפה בירושלים ואיפה בתל אביב, פחות עקרוני מבחינתי אם זה ירושלים או תל אביב. הבעיה היחידה היא שהחברים הקרובים בעיקר מתל אביב, ומי שלא בא לפתיחה כנראה כבר לא יבוא יותר..."
עופר: "אני מוצא בעיה מסוימת בסמיכות לבצלאל, שזה המקום שלמדתי בו בארבע השנים האחרונות. לפתיחה הגיעו חברים ומורים מבצלאל, כך שזה קצת הרגיש לי כמו תערוכה בבצלאל."

אבי – מה אתם חושבים על השידוך ביניכם בתערוכה?
אמיר: "אני חייב להודות שלא ירדתי לסוף דעתו של השידוך ויש לי תחושה שאם הייתי צופה אז לא הייתי מבין למה. נראה לי ששנינו בסך הכל רומאנטיקנים גלויים וחשופים. מצד שני, לא מפריע לי שאני לא מבין."

אבי- השידוך היה הצעה, אנחנו הצענו ואתם לקחתם. לא הייתם חייבים להסכים.
אמיר: "מבחינת העבודות, אני מרגיש ששנינו עובדים קצת בצד, אבל לא מאמינים שאנחנו כאלה. אם היינו מציירים בטכניקות קרובות או דומות, אז היינו צמודים מדי. יש עניין בדרכי הציור של שנינו - זה לא מקובל לעבוד ככה."

אבי – אם אתם בצד, אז מה באמצע?
אמיר: "לדעתי אתה באמצע מבחינת טכניקה וחומרים."
אבי – הייתי בטוח שאני גם בצד אתכם...

ינאי – אני חושב שהחיבור מוצלח בגלל ששניכם מודעים מאד למקום של ציור. אין קונספט שמכתיב את החיבור, אלא פעולות. אתם לא מנסים לצייר רעיון משותף או לבנות סוג של מיצב אלא פשוט מציירים ביחס לציור בכלל ולציור עכשיו.
עופר: "בפעם הראשונה שפרסנו את הציורים אחד ליד השני, אז קיבלתי את התחושה שזה מאד שונה, אבל עובד. מאז אותו יום, עבר זמן ונעשתה דרך, וקצת קשה לי לראות כמה זה קורה בחלל, אם בכלל."
אמיר: "גם אני הייתי מבסוט בהתחלה, אבל הכל קרה מהר מדי ואני מרגיש שאני עוד לא מבין בדיוק מה קורה."

ינאי – הציורים עובדים ביחד. יש אמירה בלזהות את המקום הזה שהוא חיבור נטול קונספט אבל מודע לזה שהוא מתרחש בקצוות.
אמיר: "אני יכול להסכים שהעבודות נראות יפה ביחד... מבחינה תמטית, אני לא כל כך מבין את החיבור."

ינאי – עזוב תימות, התעייפנו מזה. אמיר, אצלך בכלל אין תימות, אצל עופר אולי, אבל אצלך לא. אני בכלל חושב שהכוח של התערוכה הוא בזה שהיא מצביעה על הבעייתיות של תימה. התערוכה חושפת את חוסר הצורך בה.

אבי – מישהו אמר לי שאתם עושים fine tuning אחד לשני. אתם מסכימים?
עופר: "אנשים אומרים לי שהציורים שלי מכוערים ואני מודע לזה שהציורים של אמיר יותר נעימים ויפים. קל לאנשים להגיד לי את זה לנוכח העבודות של אמיר."

ינאי – אני לא מבין למה אתה אומר מכוערים. מי שמצייר במטרה לצייר מכוער, בסופו של דבר עומד מול ציור מכוער ואף אחד לא רוצה לעמוד מול ציור מכוער.
אמיר: "פראנק זאפה אמר פעם על אליס קופר שזו הלהקה הכי מחורבנת שהוא שמע, וגרוע מזה אין, ובגלל זה חייבים להוציא לה אלבום."

אבי – יש משהו שמפריע לכם באמנות המקומית העכשווית?
עופר: "כן, יש דברים שמפריעים. למשל, תערוכות שנתפסות בעיני כמיינסטרימיות. אני אסביר - יש תערוכות לא מעטות שהצופים בהן חווים כמעט אוטומאטית חוסר הבנה. ואז אצל הצופה קיימת תחושה שאם הוא לא הבין, אז כנראה מדובר בגאונות. אני לא מאמין בזה. מן הסתם, זה קורה יותר בתערוכות מתוקשרות. האמן כנראה יודע מה הוא עושה וזה שאנחנו לא מבינים, רק מעצים את היכולות המופלאות של האמן לגעת בנשגב. היום אני יודע שאם אני נכנס לתערוכה ואני לא מבין מה רוצים ממני, אז יש סיכוי טוב שגם לאמן המבצע כנראה אין מושג. לדעתי, מצב כזה הוא בעיה עמוקה של חוסר כנות."

אמיר: "עופר, אני מקווה שאתה טועה."
עופר: "בזמן האחרון, אנחנו נכנסים לתערוכות גדולות ומלאות אלמנטים. מיצבים מפלצתיים ומורכבים. לצופה עוברת המחשבה שכנראה רק אצלו העסק לא מתחבר והמצב הוא לא כזה. העסק באמת לפעמים לא מתחבר. וקיים מצב די מגוחך שהתערוכות האלה סוחפות אליהן המון קהל שלא יודע מה הוא אוהב, אבל הוא אוהב. "

אמיר: "אני לא מאמין למה שנאמר כאן. בעיני, ככל שיש יותר קהל שאוהב ומגיע, זה אומר שזה לעניין. וככל שיותר אנשים מרגישים שזה לעניין, אז יש יותר חכמה בעבודה. יש דברים שאני לא מבין, כמו אנשים שאוהבים את ניק קייב או ג'אז, אבל זאת בעיה שלי ולא של האמן."
עופר: "באמנות שלי יש הרבה כעס או תגובה לדברים שאני רואה, וזאת הדרך שלי להגיד את זה, ובכלל, כל הזמן מטרידה אותי השאלה מה זה אמנות ומה לא. יש עניין כזה באמנות - אמת ושקר. אני מרגיש שאנשים תופסים את כל העסק כשקר אחד גדול ואז חלק מהאמנים מרגישים שיש להם רשות לשקר. אני יודע שזה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל אני מחפש את האמת, כל הזמן."

אבי – מה יהיה בהמשך?
אמיר: "אני מקווה שבעוד שנה הציורים שלי יהיו מיינסטרים."

ינאי – אבל הציור שלך די חורץ לשון. זה ציור שגורם לי לשאול אותך איפה אתה חי?
אמיר: "אני יודע איפה אני חי, ואני מנסה לזהות את המקום שלי בתוך זה, המקום הכן."

אבי- מאיזה תערוכה נהניתם בזמן האחרון?
עופר: "התערוכה של פסח סלבוסקי אצל טל אסתר נחרטה לי בראש. זה כבר היה די מזמן, אבל אני זוכר את העבודות שלו בבירור ביחס לכל מה שהיה שם."
אמיר: "אני אהבתי את התערוכה של יוני גולד בגיבעון. הוא מצייר אנשים ברייב ביער, קפוצ'ונים וסיגריות בטבע. אני אוהב את איך שהוא מצייר טבע, אדמה."

אבי - איזה אמן הייתם רוצים לפגוש?
אמיר: "את אשת חלומותיי ובליני."
עופר: "את מדונה."

התערוכה של עופר ואמיר מציגה בחלל הפרויקטים "ברבור" בירושלים