אחוזת שלהבת

מיכל ארז מפנטזת על נסיעה ברכבת הטרנס-סיבירית, חוויה חוץ-גופית וגן טרופי בבית. בינתיים, היא מציגה את ציוריה החושניים בחלל ביתה

"...שוב, שמן על בד, שמיים כחולים, עמוקים, עץ קוקוס, כמדומה, ברקע, ובחזית אופנוע ימאהה ועליו שרועה אישה, עור ברונזה, לא צעירה במיוחד דווקא, לבושה מין שמלת צעיפים אדומה-כחולה. את ראשה מעטר זר פרחים. 'צויר במאווי' אמר פראגר, 'אפריל 1984'. הוא התקשה להסתיר את התרגשותו. נשימותיו הלכו והפכו שטוחות, מהירות. הבחנתי גם באיזה דוק שכיסה את עדשות משקפיו העבות. לפתע דאגתי. מי יודע אם הוא אינו חולה לב? 'מר פראגר', פניתי אליו, 'אתה רוצה אולי שנשב?'. אולם פראגר היה שקוע כל כולו בתמונה. הוא גחן מעליה, גופו הדק מצייר רי"ש חדה באמצע החדר. 'אתה שומע?' הוא שאל אותי בגרון יבש, בולע את רוקו, 'אתה שומע?'. 'שומע מה, מר פראגר?'. החדר היה שקט מאוד. בית האבות עמד בסמוך לים, וכבישים גדולים לא היו שם. 'את האגזוז', אמר פראגר. הוא גחן עוד ועוד לעבר הציור. 'איך לא יכול לשמוע?', הוא כמעט כעס, 'זה פה אגזוז מוגדל! עושה הרבה מאוד רעש'..." בועז לביא, בעקבות עבודות של מיכל ארז, 2006

מה פתאום תערוכה בבית?
"הסיבה הראשונה, היא שלא היה לי כוח ואמביציות לכתת את רגלי לגלריות. הסיבה השניה, שהיא תולדה של הראשונה, שזאת הייתה התפתחות טבעית ואורגנית להציג בבית ציורים שבעצם עוסקים בבית. זה קשור גם ליחס שלי לפעולת הציור, לאיך שאני רואה ציור כחלק מהפעולות השגרתיות היומיומיות שיכולות להתרחש בבית."

מכאן אפשר להסיק שהסטודיו שלך בבית?
"כן, באותו מקום שבו אני מבשלת, מנקה, קוראת, ישנה ורואה טלוויזיה, אני גם מציירת, ונוצר מין מרחב, סוג של עולם, שמתקיים גם מחוץ לבית. אני גרה לבד בבית נורא גדול, בלי ילדים ובלי בן זוג שיכול להטיל וטו."

האקט של תערוכה בבית עומד כהתרסה או ביקורת?
"זו אמירה ביחס לעולם האמנות הישראלי, שיש לו תפיסה מאד מודרניסטית של חללי תצוגה מסודרים ותהליכי התקבלות מסודרים, וכל פעולה של הצגה שהיא לא במסגרת אותם מקומות, נתפסת כמשהו הזוי, אזוטרי, מיואש ומביך. ואני לא מרגישה שזה כך. אני מאד מחויבת ומחוברת. מה גם, שיש בהחלטה להציג בבית משהו שהוא באמת תולדה של ההתפתחות שלי כאמנית. זה גם יוצר מצב אינטימי יותר ופחות מנוכר, שאני בעדו, ושהוא כן, נגיד, מתריס."

עד כמה הרעשים מבחוץ נשמעים בפנים?
"יש השפעה רבה, שמאופיינת לפעמים בהתבצרות והסתגרות, ומצד שני, ברצון לשנות את החוץ. אבל אני מאד מפוכחת לגבי זה ויודעת שזה כמעט בלתי אפשרי להשפיע. אני לא מאמינה, ודי בזה, לכל מני פעולות מחאה ישירות."

אז את מוכנה להצטרף לקטגורית האמנים האהובה עלי - חסרי הסטודיו, אמני בית?
"כמעט כל דימוי, כתם או צבע שנמצא בציור, מצאתי בבית, או שהבאתי אותו הביתה - גם אם הבאתי אותו מבחוץ, הוא עובר תהליך ביות ורק אז נכנס לציור."

גם את הדמויות שמופיעות בציורים מצאת בבית?
"יש את העניין בדברים שנמצאים בבית, וכהנגדה, יש דברים שגם נכנסים לבית אבל לקוחים ממקומות הכי רחוקים ומנותקים ממנו. הם מתקיימים בצורת פנטזיה, כמו לשבת בבית ולפנטז על נסיעה לחו"ל. מין מרחב ביתי שמכיל פנטזיות על מקומות רחוקים - משם באה הצבעוניות בציורים, שאני מקווה שהיא אלימה או שלפחות יכולה להיות כזאת."

על איזה סוג של פנטזיות אנחנו מדברים?
"אני באה מבית נורא גרמני, יקי, וגדלתי בקיבוץ הזורע. אז תמיד מתקיימת הפנטזיה לאירופה, לסדר הגרמני, המוקפד, לצד פנטזיות על נסיעה מסיביר לסין ברכבת הטרנס-סיבירית, ועד פנטזיות ביחס לזה שיהיה לי בבית גן טרופי פראי או גן בוטני מבוית."

הפנטזיות האלה מיתרגמות למרחבים ארוטיים?
"ברור שזה קשור לעקרון העונג - זה מרחב של ארוס מצד אחד, של חום מצד שני, וגם של פנטזיות אלימות. אז כן, לנסוע ברכבת הטרנס-סיבירית, לשתות טון וודקה, להיכנס לסוג של לימבו ולחוות איזושהי חוויה חוץ-גופית נגיד, חוויה שתהיה הכי רחוקה מהסגירות והאינטימיות ומחוסר היכולת לצאת מהבית, לברוח ממנו. אבל אני מוכרחה לומר שאת הפנטזיות האלימות אני מנסה לרסן. כמו שיש לך עציץ שגדל וגדל ואין לך שליטה עליו, אבל אתה נותן לו מקום - אתה לא מקצץ אותו כשהוא צריך מקום, אלא פשוט מזיז את הספה."

ההרגשה שלי היא שהדמויות בציורים איבדו שליטה.
"לדימויים בציורים יש תמיד פואנטה, תמיד קיים משהו יותר ישיר, נגיד, ביחס לרקע או לדוגמאות שעליהם הם עומדים. חיה, זר פרחים, דמויות שעסוקות בסוג של ריקוד או תנועה - הם לא הדבר עצמו. הם הדבר הלא מובן בציור, הפואנטה חמקמקה ויכולה להיות הרבה דברים."

החמקמקות הזאת הכרחית?
"כן, כי אחרת הציור היה ברמת הקישוט, היפה, הדקורטיבי או הקל לעיכול, שאני בעדו ואוהבת אותו, אבל ברור שחייב להתקיים מרחב קריאה נוסף."

למה?
"כי ככה לימדו אותי, ככה אמרו לי שצריך לעשות. זה קשור למרחב ביקורתי. לצערי, זאת הפנמה של חוקי פעולה נוקשים וקשים."

בכל זאת, לפני או אחרי כל הסדרים והשיעורים, מתקיים מישור זר ופרטי יותר בתהליך וברצון לפעול, לא?
"המקום האישי והאינטימי מנסה כל הזמן לפרוע ולהתנגד לחוקים. המוטיבציה קשורה לפעולה גופנית, למשהו יותר ביולוגי, אורגני. הציור תמיד נבנה תוך כדי, לא כרעיון מובנה מראש. לרוב זה מתחיל מכמה שעות של ניסיון להרגיע את עצמי ואת הגוף ופשוט לחשוב על החיים ועל מה שהייתי רוצה, ועל מה שאני שונאת. הציור הוא גופני ולא מחשבתי. מה שאני חושבת בזמן שאני מציירת, לא קשור בכלל לאמנות - הוא קשור לאלפי דברים אחרים, צורות וצבעים נגיד."

זה בעצם מקום שאפשר לקרוא לו חף מאשמה, תמים.
"הנאיביות היא המקום שמתנגד למרחב הביקורתי המלומד והמופנם כל כך. פעם הייתי מציירת ממקומות מאד קשים. מה שהיה מפעיל אותי, היו מחשבות טרגיות על החיים שלי, הלקאות עצמיות, ועם הזמן, אני רוצה לצייר יותר הומור. גם השמות של הציורים באים לחדד את ה"פואנטה" או להפוך אותה, לשבש אותה, לפגום ביופי הציורי."

סוג של התבגרות או ויתור?
"התבגרות, ויתור, הזדקנות וסוג של הבנה שלעשות אמנות זה זמן של חיים. זה כמו שתמיד היו אומרים לי "הציורים שלך נורא יפים. עכשיו את רק צריכה לנסח אמירה...". הבנתי שאני לא יודעת בדיוק מה זאת האמירה הזאת ואם אי פעם היא תוכל להיות לי ברורה, בטח שלא להתממש במונחים של זמן כל כך מוקצב מראש."

מה יש לך להגיד על אהבה?
"שזה משהו מורכב וקשה וגם הוא כרוך בזמן, כדי להבין שזאת אהבה. אי אפשר לדעת אותה אבל אין ספק שהיא יותר חשובה מאמנות. היו כאלה שאמרו שמעשה האמנות זה מעשה אהבה. אני לא חושבת כך."

מיכל ארז מציגה ברחוב הרצל 99, קומה 2