פצעים ונשיקות

השמש עמדה באמצע הדרך, ורחוב העליה היה רועש כרגיל. בסופו, נכנסתי למתחם התעשייה שמאחורי רחוב שוקן כדי לחפש את הסטודיו של שפי בלייר. תמיד הולכים שם לאיבוד בין הבניינים הזהים ובטלפון היא נשמעה מאוד נחמדה, אז לא רציתי לאחר. היא חיכתה ליד הדלת - אישה נאה, רזה, עיניה טרודות ותוהות. כשיצאתי מאותה דלת שעה מאוחר יותר, גיליתי גם שהיא אישה נבונה ומקסימה. בסטודיו של שפי הכל מסודר ומבריק. על הקירות תלויים צילומים גדולים, שקטים בתוך זכוכית, צפים נקיים, של מה שנראה כמו איברים פנימיים של חיה קדמונית ענקית, תלויים. בקצה האחד מגירות, מדפים ועבודות סגורות בניילון, בקצה המרוחק - אורות ניצבים דולקים ומכוונים אל תפאורה של חדר בבית ישן. מהתקרה יורדים שני ווים חובקים את רגליה של בובה בגודל אדם, במהופך. הרגליים למעלה, הראש למטה. המצלמה ניצבת ממול, ממתינה.

אז את הולכת לתלות את עצמך?
"כן, אבל אתה מתחיל מהסוף. זה המשך של עבודה שעבדתי עליה בשלוש שנים האחרונות. אני מבלה בבתי מטבחיים, לוקחת את האיברים לסטודיו, מנפחת אותם בקומפרסור, קושרת את החורים, מפסלת מהם איברים פנימיים של פרה, תולה וממשיכה הלאה."

איך העיסוק הזה התחיל?
"לא היה לי אז סטודיו, אז זה התרחש בבית. זה די הזוי. הייתי מגיעה מבית המטבחיים עם קיבות, רחם, עטינים, והבן שלי היה מגיע מבית הספר ורואה את האיברים האלה מונחים במקרר כי הם חייבים קירור. העבודה הזאת גרמה לי לחשוב שאני צריכה סטודיו ולנתק את העשייה שלי מהבית."

למה זה מתקשר לבית?
"זה קשור לבית, כי כל העשייה שלי בחמש עשרה השנים האחרונות הייתה קשורה לבית, לגוף. גם את הבן שלי תליתי בסדינים בבית וצילמתי. היה לי מאד חשוב לעבוד בבית - אני מתעסקת ביומיום שעובר דרך הגוף, אני חווה את החיים קודם כל דרך הגוף ומשם אני מגיבה אליהם. אני מאד רגישה לכל דבר שיש לו קשר לגוף, לפרטים, לאובייקטים."

מה גרם לך להתחיל עם זה, איפה היית?
"דברים מגרים אותי לעשייה מתוך גירוי של מבט, וברגע שאני רואה משהו אני מתחילה לחשוב אותו. זה התחיל מקניות בשוק כשהבחנתי במשהו, הלכתי לברר מה זה ומאד הרשים אותי לגלות שזו קיבה של פרה. הלכתי עם המחשבות הללו חודשיים בראש ושאלתי את עצמי מה אני צריכה את זה? למה בכלל? ואז קניתי את זה וצילמתי. הסדרה לא התחילה מזה שידעתי מה אצלם. ברגע שנכנסתי לעשייה, נכנסתי לעולם שלא הכרתי ובתוך הדברים שזיהיתי, טיפלתי במה שנראה לי."

האמת היא שלא ציפיתי לכל זה, אני די מופתע. מה גם שאת לא נראית הטיפוס שמבלה בבתי מטבחיים. זה בטח היה גם קשה.
"זו לא בדיוק סיטואציה נוחה ונעימה כשאישה נכנסת לבית מטבחיים. זה עולם עם הרבה גברים וסכינים. אבל הרצון שלי לחפש את מה שאני רוצה, היה חזק ממני. לפרה יש הרבה איברים אבל משום מה האיברים שבחרתי קשורים לנשיות, איברי הכלה."

איך בדיוק העניין הזה מתבצע?
"יש בחוץ רפת עם פרות ואני צריכה לבחור איזה עטין אני רוצה בדיוק. אני מחכה לפרה שלי, וכשהיא מגיעה, אני מסמנת לשוחט איך בדיוק אני רוצה את העטין. בשביל לקחת, לקבל עטין כזה, צריך לעמוד ליד השוחט."

ואת נשארת לצפות באקט עצמו?
"כן, ברור, כמובן."

אני לא הייתי מסוגל.
"כנראה שיש משהו במסע הזה, שמסמן פער דרמטי בחיים שלי - כלומר, להגיע למקום כל כך פרימיטיבי וראשוני ולקחת משם איברים למוזיאון או לגלריה, בשביל מה שנקרא 'אמנות'."

תספרי קצת על הפער הזה.
"אני מבינה שיש משהו שאני לומדת, וזה המחיר. היו לי הרבה רגעים מאד קשים רגשית, אבל אחרי כמה זמן התרחקתי אמוציונלית מכל העשייה הזאת. אני מגיבה למה שקורה לי בחיים, וזה מקבל ביטוי בזמן כזה או אחר בעשייה האמנותית שלי. אז אני מדמה את זה למין מקום שאדם נופל חזק בחייו, ואחרי זמן מה, מגיע לנקודה יותר טובה. אז יש משהו בתהליך האמנותי שמסביר, שמשקף איזושהי דרך שקשורה לפרטי שלי, לא משהו מודע בזמן העשייה. אין לי תשובות למה אני עושה או למה. אני צריכה הרבה זמן להתרחק מהדברים כדי לקרוא ולהבין אותם."

את אוכלת בשר?
"כמובן. אני מאד אוהבת בשר. זה נשמע נורא לא טוב וקלישאתי, אבל אין לי בעיה להיכנס לבית מטבחיים ולראות מה עושים שם. זה מרתק אותי."

עדיין קשה לי עם זה. מה בדיוק מרתק?
"כששוחט שוחט פרה, היא שוכבת על הגב והוא ניצב בין הרגליים שלה, פושט את עורה ואז מרים אותה עם שתי הרגליים למעלה. בשני חתכים, כל חלל הבטן מתרוקן החוצה ואז נהיה חלל ריק בפנים. זה נשמע זוועה אבל גם די מרתק. גם למדתי המון דברים שם. ידעת למשל, שמכניסים לפרות מין מגנט שנראה כמו פילטר, משתילים את זה בדרך לקיבה, וכשהפרה אוכלת, ובמקרה יש בעשב או בתערובת מסמרים וחוטי ברזל, הן יכולות להיפצע? אחרי ששוחטים את הפרה, המגנט יוצא ורואים את כל המסמרים, ברגים, נעצים. זה פטנט ישראלי - די גאוני."

אפשר לקרוא את העבודות שלך כסוג של ביקורת?
"אני רואה את הדברים כמושאי תשוקה. אני אומרת לעצמי שגם מתוך הבילוי הזה, שם, עם הגברים והסכינים שנכנסים לתוך הפרה, זה נראה כמו אקט ארוטי."

לתלות דברים, להיות תלויה בחבלים, זו מטאפורה למשהו אחר?
"חייתי עם האבא של הילד שלי עשרים שנה, ואחרי עשרים שנה, הוא נטש לטובת אהבה צעירה וחדשה. מחיים שתלויים אחד בשני, יצאתי למסע שלי עם עצמי - להיות בזכות עצמי לחלוטין, ולא בקשר זוגי. אז אין לי ספק שזה קשור לטראומה הזאת. המסע הזה מתעסק באיברים הפנימיים שלי, בפצעים."

האהבה כואבת?
"כן, כל מה שקשור בעשייה שלי, קשור למה שבינו לבינה, בין הגברי לנשי. זה מאד מעניין אותי, כי משם דברים יוצאים. אבל אני עדיין מאמינה בזוגיות, יש בה הרבה כוח. יש המון אנשים שצמאים לקשר, המון אנשים בודדים, ואתה קולט שככל שאתה מתבגר יותר, זה מסתבך יותר. אני מאמינה שזוגיות אפשרית, ואפילו עם הרבה יתרונות."

למה לצלם ולא לצייר נניח?
"צילום מתקשר עם דבר ממשי, עם משהו שהיה שם ושהוא אמיתי - משהו שאין בציור. חשוב לי המפגש הזה - הזיהוי עם המקור, הממשי, הוא המקום של הצילום עד היום. כבר המון שנים אני לא מסתובבת עם מצלמה. אני מוציאה את הפרגמנט שמעניין אותי מהסביבה הטבעית שלו, וממציאה לי סביבה חדשה בתוך הסטודיו. הוא תמיד יהיה אובייקט מתוך החיים, כזה שנתלש מאיזושהי מציאות."

מה את אוהבת לעשות?
"אני קוראת, עושה אשטנגה יוגה, שומעת מוסיקה, מבשלת לפעמים. למרות שבזמן האחרון, התדרדרתי נורא בבישול, ואני אוהבת לאכול טוב."

* צילומי האיברים שעלו לדיון בשיחה לא מופיעים מכיוון ששפי עדיין עובדת עליהם וטרם הוצגו.