באמנות שלמה

הילה קרבלניקוב, עוף חריג בנוף התל אביבי והבני ברקי, מאמינה באלוקים ועושה אמנות נטולת עירום גברי

פני האדמה משתנים בלי הרף עם עלייתן של ממלכות קטנות והפיכתן לאימפריות גדולות, עם התפרקותן של אימפריות גדולות לממלכות קטנות יותר, עם ייסודן של מושבות, עם נדידתם של שבטים. "כלום אפשר לגלות משהו בכל אותם אירועים, מלבד כוח ואלימות?", שאל דיוויד יום הסקוטי לפני זמן מה, ואנחנו עונים, "כן", בהיסוס, בלחש, כדי שאף אחד לא ישמע.

אולי אפשר לגלות קצת יופי? לא, זה נשמע רגשני. אולי מעט תקווה? יהיר מדי. אמונה? בהחלט יכול להיות, אבל מעורפל. אהבה? למה לא. במחשבה שניה, כדאי לוותר על המאמץ, כי מה לכל זה ולשמש אחר-הצהרים זאת עכשיו, שמזכירה לנו את עניינינו הקטנים והדחופים והגרביים המסריחות, ואת זה שפגשנו אתמול, ואת התשובה שנקבל מחר? בכלל, מחשבות ממין אלה גורמות לדיכאונות מלווים בחום גבוה, וחוסר עניין במכונת הכביסה. הילה קרבלניקוב, זה עתה סיימה את לימודי האמנות, רק בת 24, וכבר עסוקה עד לראשה בגלגלים שמניעים את העולם, שלה.

המעט ששמעתי לא היה על האמנות שלך אלא על מי שאת ומאיפה את באה. מה דעתך על הקיטלוג שנעשה לך?
"עדיין לא מקטלגים אותי ואני גם לא רוצה שיעשו את זה. העבודות שלי עוסקות במצבים פוליטיים וחברתיים עכשוויים, ונקודת המבט שלי היא של בחורה דתית. אבל אני לא קונבנציונאלית, אני אמנית. ההסתכלות שלי בוחנת וחוקרת, ולא מנסה להכניס את הדברים לקטלוג. אם אני עושה ציור על ההתנתקות למשל, זה לא אומר שאני מנסה להראות איזה בום חברתי, אלא רוצה להגיד שזה משהו שמתרחש לנו מול העיניים."

מן הסתם, יש לך רגשות מסוימים כלפי העניין?
"כל מה שאני יוצרת, דורש תגובה ממני. כל אחד ועולמו הוא, ואני מדברת על מה שבעולמי. אני לא מרחפת. כבחורה ישראלית שגרה במדינה הזאת, האמנות שלי מדברת על תרבות, חברה, דתים וחילונים, בעכשוויות הישראלית. כל תחום שאני נוגעת בו שווה לאחר."

גם התחום הדתי?
"אני לא מסתכלת על האמנות כדבר שהוא אסור בתרבות. המגבלות שלי כבחורה דתית לא קיימות. האמנות אצלי היא לא פורנוגרפיה וגם לא עבודת אלילים. אנחנו לא חיים בעולם פגאני של מסכה ופסל, אלא בעולם של אל אחד, ומאד ברור שלא אשתחווה לציור או לפסל שאעשה. הדת היהודית דוגלת באמנות ואפילו באמנות טובה. אבל אם הייתה איזושהי מגבלה הרי היא בפורנוגרפיה - בעירום - ורק גברי, כי עם עירום נשי אין לי בעיה."

גם בבית דוגלים באמנות טובה?
"אני מאמינה שיש מעבר לתמונות הבית, לקישוטי רבנים. אני באה מבית מאד חופשי ופתוח בתחום האמנות. ההורים שלי דחפו אותי והכניסו אותי לזה. אבי הוא אומן. הוא מגלף בעץ וכמעט כל הרהיטים בבית הם עבודות שלו. הורי מקבלים אותי ואפילו גאים בי, מתרגשים איתי מכל דבר קטן."

אפרופו רבנים, מה הם אומרים?
"אנחנו הדתיים פונים לרב כשיש שאלות שמתנגשות עם החיים. כשהתחלתי ללמוד בתור בחורה דתית צעירה שמגיעה למקום נורא פתוח ושונה מזה שהייתי בו עד אז, לא רציתי ללכת לאיבוד מבחינה ערכית, צניעותית. אין לי בעיה לשבת ולצייר עירום. השאלה היא איך אני מרגישה עם זה אחר כך. הייתי תלמידה מאד טובה, ולצאת משיעור עירום גברי לא היה כדי להתפלח. לא התפלחתי מאף שיעור, גם לא משיעורי האיסלאם. הייתי רעבה ללמוד, רציתי לפתח את עצמי, לראות תרבות אחרת. אז שאלתי את הרב אם אני צריכה להישאר בשיעורים האלה. הוא אמר שזה לא מומלץ מבחינה דתית, אבל זה בעיקר בא ממני - לשים את הגבולות שלי, לשמור על עצמי כמי שאני, זה לא היה קשה."

אילו עוד גבולות את שמה לעצמך?
"לא הייתי יוצאת לפאבים וכאלה, באתי ללמוד ולא לחפש סקס, סמים ורוקנרול. אמנות לא נוגעת לי לדת. זה לא נכנס ומחלחל לי לראש ואני לא מתחילה לשאול כל מני שאלות. האם מותר, האם אסור לי? אני לא מצפה מאמן אחר ליישם את הציפיות שלי מעצמי ואני לא מתביישת מאמנות של מישהו אחר כבן אדם דתי."

למה אמנות בכלל?
"אני מציירת מגיל מאד צעיר. זה התחיל עם ציורי אצבעות. רוב הילדים אוהבים להתרוצץ בחוץ, אני הייתי יושבת בחדר ומציירת. כל הזמן הייתי מציירת. בתיכון ראיתי את עצמי כווטרינרית, אבל שם קרה לי משהו - הפסקתי לדמיין ונהייתי יותר ריאלית. הבנתי שהיכולת שלי בציור היא מסוימת וברגע שהפסקתי לצייר היו לי דיכאונות שהיו מלווים בחום גבוה. בעקבות זה, עברתי לתיכון אמנותי ושם פרחתי לגמרי. לא הייתי אותו בן אדם. הייתי התלמידה הכי טובה בשכבה כי הייתה לי את הפינה שלי לצייר."

המילה שכינה מדגדגת לי על קצה הלשון.
"האדם נוצר בצלם אלוהים. כל בן אדם נולד עם כשרון כזה או אחר, שמתבטא בצלם אלוקים. אז כן, אני מאמינה שיש משהו אלוהי בעבודות שלי. אלוהים נותן ואלוהים לוקח. זו מתנה שקיבלתי, זה לא שלי - אנחנו ברי חלוף. אז זה נכון שאני חושבת והידיים יוצרות, אבל זה עדיין לא רק שלי."

מה דעתך על מקום מגורייך?
בני ברק מאד יפה בעיני. היא מטונפת - הדבר הראשון שאתה מוצא בה הוא זבל, אבל מבחינת חיים וצבעוניות היא שוקקת אפילו באמצע הלילה, כמו תל אביב. היא אמנם צפופה, אבל בעיני זה נוף אורבני מדהים. היא יפהפייה. אני מחפשת את החיים והצבעוניות בבגדים, אוטובוסים ושלטי רחוב, שהם חומר מאד טוב בשבילי. הם מצביעים על תרבות ואקטואליות. זה מה שאני רואה. אם ארצה לראות איזשהו נוף מדהים באמת, אז אסע לשוויץ."

ברור לך שאת עוף יוצא דופן בנוף התל אביבי?
"בכמה דברים. בתוכן העבודות, בטכניקה, אני אווט-סיידרית-לא חילונית מן המניין. אבל אני מאד מתחברת לעולם האמנות, לאנשים, למורים שלי. יש לי קשר עם העולם הזה, למרות שאני בחורה דתית מבני ברק. מצחיק."

מצחיק למה?
"לא מצחיק-מגוחך. אני שונה וזה מרענן. הדיבור שלי על החברה הישראלית לא מופיע באמנות. העולם הדתי כמעט לא מוצג בכלל באקטואליות, והטכניקה שלי היא לא קולאג', לא אסמבלג' או פסיפס - היא ציור."

את מתעקשת שזה ציור?
כן. האופן בו אני משתמשת במסקינגטייפים הוא כמו צבע לכל דבר, מסקינגטייפ זה צבע מבחינתי. אין מכחול. הרעיון הוא להנציח רגעים חולפים, להקפיא את הזמן של סיטואציה מסוימת שמעניינת אותי. כל הציורים גדולים, ענקיים, כמעט בגודל אמיתי - תמונות מצב כאלה."

מהי תמונת המצב שלך על אהבה?
"היה לי חבר עד לפני חודש וחצי, ועכשיו אין לי כלום. אני קצת בשקט מאהבה, קצת הספיקה לי. אהבה היא כמו חיה ששני בני הזוג צריכים לטפח כל הזמן. אני מקווה שתיפול עלי אהבה אמיתית הפעם."

ומה עוד את עושה כשאת לא מציירת?
"אני קוראת המון - ספרות רומן-רומנטי היסטורי, פנטזיה - רומח הדרקון, הארי פוטר, השתנות והתגלות, ג'וד דוורו, נורה רוברטס, ג'ואנה לינדסי. זה עולם אדיר לחיות בו - ימי ביניים עם פאודלים וטירות, מלכים, דרקונים. זה לא העולם שלנו היום, ואני שמחה שלא."

איך היית רוצה לראות את העולם שלנו היום?
"קודם כל, הייתי רוצה להיות בעולם. להיות בכמה שיותר מקומות, תרבויות וצבעים, לצייר בכמה שיותר מקומות, לחגוג בכל העולם."

הילה קרבלניקוב מציגה בגלריית המדרשה בדיזנגוף 34