משחקי שליטה

"הרצף הוא סוג של הוכחה קיומית". משפט יפה. כך נפתח גליון 2 של כתב העת בלוק לענייני עיר, מדיה, תיאוריה וארכיטקטורה. חשבתי עליו המון, חשבתי על שלל רצפים, לפרקים, והגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שהם כולם בלתי נמנעים. כולם מהווים מין מצב של הסחת דעת מביסוסן האיטי של מערכות שליטה - רגשיות, ויזואליות, ליניאריות, וכנראה כל נקודת חיבור קיומית אחרת.

לא במקרה פותח משפט זה את בלוק - קונטרול, שעוסק, כפי שמלמדת הכותרת, במושג השליטה ואיבודה במרחבים נראים שמסתירים את אלה הסמויים מן העין.

מלבד המילה שליטה, המונח השכיח ביותר במגזין בלוק והדוגמא הטובה ביותר להמחשת ניסיון הפירוק של מושג הקונטרול הוא הפנאופטיקון (רואה-כול), והעיקרון המבריק של ג'רמי בנתאם (פילוסוף בריטי, 1787) שעומד מאחוריו. עיקרון הפנאופטיקון מאפשר שליטה מירבית במצבים בהם קבוצה קטנה של אנשים אמורה להשגיח על קבוצה הרבה יותר גדולה מהם - בתי חרושת, בתי משוגעים והמודל האולטימטיבי של בית הכלא, שאכן מומש. במרכז יש "עין" ערה תמידית עומדת במרומי העולם שעליו היא שומרת, היא כל רואה, היא נותרת אניגמטית עבור נתיניה, שכן אין הם יכולים לדעת בוודאות מתי הם נצפים.

בהקשר הזה, עלו כמובן מחשבות של קנוניה. חשבתי על מגדל העין הבוער שב"שר הטבעות” כמטאפורה פנאופטיקונית תיאולוגית, כזאת האוחזת בכוחות ושליטה בעלי השפעה הרסנית הרבה מעבר לגבולות הממשיים שעין האש יכולה באמת לצפות בתוכם. לא בכדי הקול העבה שמדבר אל אלו שהתנסו במגע עקיף עם העין האימתנית אומר להם בחלחלה: "אננני יכול לררראות אותך!” - כלומר, הפגנת היכולת להשתלט על הנוכחות הפיזיולוגית של אותו שבוי ובאותה עת לחדור לנשמתו, לראות איזה מין אדם הוא.

אם כן, במרכזו של מבנה עגול ניצב מגדל פיקוח. סביב המגדל ממוקמים תאים, בתוך התאים יושבים, עומדים או שוכבים אסירים שהאפשרות היחידה העומדת בפניהם היא להניח שהם נצפים בכל עת, או שבכלל לא, ואז, שום דבר כבר לא משנה. מכאן שהתצפית הממשית מוחלפת על ידי האפשרות והפונטציאל התמידי להיות נצפה. הארכיטקטורה הגשמית, הבלוקים והטיח והזכוכיות הכהות, הפכו לכוח מדומיין של סמכות. מעניין שלאור הפיקוח המכניסטי המסנוור של העין הכל יכולה, בידוד בצינוק נתפס למעשה כפעולה הומנית, כאקט "ששמר על האנונימיות של האסיר.

אלה שסטו מדרך הישר יכלו להרהר במעשיהם, לחוש חרטה, לתקן את דרכיהם" (רם קולהאס, 1995). המקום היחיד בו יכל האסיר להשיג תחושה רגעית של בדידות היה בחשכה, או בחשכת דמיונו.

מאתיים שנה וקצת אחרי, החזיר הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו (שזוכה אף הוא לעדנה אובססיבית בבלוק 02) את העין למוקד הסערה. הוא ראה בפנאופטיקון מודל להשגת כוח דרך "חברות המשמעת", כלומר רצף של סביבות סגורות בהן היחיד עובר ממערכת אחת לבאה אחריה (משפחה, גן ילדים, בית ספר, מחנה צבאי, בניין משרדים וכו') ומתחיל כל פעם מאפס. הרטוריקה שלהן זהה, אך הן עצמאיות ובעלות מאגרי מידע נפרדים. בקיצור, "הבעיה היא – בחירה", אומר נאו לארכיטקט היבשושי של המטריקס בעודו מסביר לו שליטה מה היא, או לכל הפחות אשליה של בחירה.

אנרגיה צהובה

לא במקרה גם במטריקס - האמא של כל המכונות, המקור בכבודו ובעצמו - הוא עין, כדור עגול קוצני. אמנם על פני השטח הכביכול ממשיים הוא נראה כעשוי ממתכת קרה ואפורה, אך בהוויה הממשית שלו, בעולם המטריקסי בו הוא מלך על כל בורג ומלכה על כל אום, הוא יוקד מאנרגיה צהובה ובוער ממסמנים. מיותר לציין שהיכולות המעשיות של המקור חורגות מכל קנה מידה לוגי-פיסי, הסמכות שלו מגרדת את סף הטרנסצדנטי ולו רק בנוכחותו הסימולקרית (יען, בלתי ניתנת לייצוג - ייצוג מלאכותי שהמקור שלו נעלם).

במטריקס יש מכונות חייזריות דמויות תמנונים מכוכב לכת לא ידוע שהרדימו בעורמה את תושבי כדור הארץ כדי שאלו יספקו את צרכי האנרגיה שלהם. במקרה שלנו, מדובר בהתפתחות ביורוקרטית, בפרקטיקות שהופכות לאופני חשיבה עם "לוגיקה משלהם, אסטרטגיה משלהם, עדות משלהם, היגיון משלהם" (פוקו).

המצב קשה. מערכת הקשרים בין עיצוב לכוח כבר לא פשוטה כשהייתה, צורות מסוימות של פיקוח הפכו למקור של הנאה ובידור (הריאליטי, מצלמות הרשת), דרך הטכנולוגיות החדשות פלשה החברה לגוף האנושי והפכה אותו לפריט מידע, יש מחסומים, חומות, בחירה מהי? יש גם קודים, תאגידים, והרבה בלוקים. הרבה מאוד מציע בלוק 02. כדאי.