בא לי דיגיטלי

דרושה מידה לא מבוטלת של זהירות כשבאים לדבר על תערוכת בוגרים. הלחץ הוא כה עצום עד שנדמה שכל הקיום (השביר ממילא) של חשיפת אמנות בפומבי, תלוי על חוט השערה. מילה לא במקום וכל החלומות סביב האגו האומלל קורסים, עווית פה קלה של המבקר יכולה להתפרש בקלות כאכזבה מרה, ושהייה של פחות מחצי שעה ברדיוס של מאה מטר מהעבודה, תחשב לכשלון קטסטרופלי.

אז נהיה זהירים ונקדים ונאמר שיש משהו נכון ומרגש בתערוכת הבוגרים של קלישר. רגע לפני הקפיצה הגדולה או אולי בכלל התערוכה האחרונה של חלק מהבוגרים, הסטודנטים של קלישר (ואוצר התערוכה גדעון גכטמן) מודעים היטב למערך הכוחות בשדה האמנות העכשווי, ומגיבים בהתאם, וביושר.

בדרך כלל, הניסיון לאפיין תערוכת בוגרים סביב נושא או רעיון מסוים נדון לכשלון מוחץ, בעיקר משום הריבוי המופלג של העבודות וחוסר הזיהוי "האידיאולוגי" של המוסד בו התערוכה מתרחשת.
כנראה, שככל שמספר הפרטים גבוה יותר, כך קטנה היכולת שלנו להכיל ולהסביר את הקבוצה, וככל שגדל מספר המשמעויות של מילה או שם, כך מתעצמת האניגמטיות שבה.

גם בקלישר מצב הענינים הכללי הוא כזה שניתן לאמר עליו בסופו של יום קיצי מתיש מילים מעטות - "תערוכה רעננה, יפה, מרתקת, וכו'". אבל בכל זאת, משהו בתערוכה שונה, בתחילתו של יום חדש: יש רק שמונה סטודנטים ולפיכך שמונה עבודות; החוג לאמנות הוא "חוג עם התמחות במדיה דיגיטלית" (מאוד מינימלית ושמרנית ברוב המקרים, מוכרחים לציין למען הסדר הטוב); מיזוג האויר בחלל התערוכות עובד נפלא; והקטלוג עשוי ללא יומרנות ובפשטות מעוררת הערכה. ויותר מכל, ישנה תחושה, זמזום, מין הזמנה או קריאה, שלוחה אורגנית שעוברת כבריזה חורפית דרך כל העבודות בתערוכה, ושחובקת את כולה.

הקריאה הזאת היא רצון למגע, להכרה של הקהל, היא התשוקה לאהבה שעומדת בבסיסה של כל יצירת אמנות, של כל תערוכה, ועל אחת כמה וכמה של תערוכת בוגרים. ז'וליה קריסטבה ניסחה את זה מצוין, זו: "...אהבה המרוכזת בעצמי, אף כי משתוקקת אל האחר האידיאלי. אהבה המפארת את היחיד כבבואת האחר הבלתי נגיש שאני אוהב ושגורם לי להיות.” בקלישר יש לה לאותה תשוקה פנים וחושים קצת אחרים, אולי מחודדים יותר, אולי רוצים יותר, או אולי סתם קשה להסביר בדיוק מה זה.

במיצב הווידאו והפיסול של נועה נהרי, נעלמה הריצפה עם הבלטות המכוערות, ואת מקומן תפס משטח של בלוקים מבטון, גמיש, קופצני, נענה לנוכחותו של הגוף, מופעל על ידי רגלי הצופה. הרצון לשמוט את הקרקע מרגליו של הצופה, מקביל לשאיפה לאחוז בו ולקרב אותו, ליצור סביבה (מיצב) שתסדיר ותעצב את "התפיסה וההתנהגות האנושית" – ממש כמו בכוונות הגלויות שבווידאו המוצלח המוקרן על קיר באותו החלל.

מיצב הוידאו של קרן-מרי סאלם עושה שימוש בדימויים מוקרנים בלבד – שלוש טלויזיות ישנות מוצבות בשורה על הקיר. בשלושתם מופיעה לסירוגין האמא המבוגרת של האמנית שמספרת, נזכרת, מתאכזבת ובוכה. לצד ערוצי הטלוויזיה המתגוששים אחד עם השני, מוקרנים דימויים "משפחתיים" נוסטלגים בשחור-לבן שמגבירים את תחושת חוסר אונים באשר לזכרונות ולחלומות שלעולם כבר לא יתגשמו. גם כאן, דווקא באמצעות המימד האוטוביוגרפי, דרך מניפולציה רגשית או מאמץ דרמטי, עולה הרצון לחבוק ולהתמסר. "אני נאחזת בזיכרונות שאינם שלי" אומרת קרן.

במיצב האינטראקטיבי של דליה טננבאום אין מקום לספקות. שיתוף הפעולה בין הצופה (האחר האידיאלי) ליוצרת, הוא קריטי באשר להיווצרותה של העבודה, "...חודר הצופה אל לב ליבה של היצירה והופך לחלק בלתי נפרד ממנה. הגבולות בין היוצר לצופה מיטשטשים...במהלך פעולה זו מתנתק הצופה הפעיל מהעולם החיצון תוך התכנסות אל העצמי הפנימי, ושב ומתחבר אל עצמו", כך על פי דליה.

גם בצילומי העיר הפרגמנטרית של שירן ברגר וגם בצילומי הנוף האילתי של מיכל גונן, מופיעה אותה כמיהה בצורת שתיקה קפואה, הזמנה לגעת בנוף חומרי-גרעיני וכמעט מפוקסל של שלולית מים באספלט או של הים האדום מורכב מחלקיקים כסופים, מרסיסים של תנועה לעבר תכלית – לעבר מגע.

או אולי היה זה מקסם שווא? שמא ראיתי בתערוכה את מה שביקשה נפשי? בכל מקרה, דליה, יהושע, לירון, מיטל, מיכל, נועה, קרן ושירן היקרים - אנחנו אוהבים אתכם. בהצלחה.

תערוכת בוגרים 2006, קלישר – החוג לאמנות עם התמחות במדיה דיגיטלית