דחוף ת'גזר

ליאור ווטרמן חושב שהפרימיטיביות הגואה באמנות מבשרת על בואה של מלחמת עולם. בינתיים הוא ממליץ לקחת ביס מהגזר בערוגה ולתקוע את הנותר בישבן

כשהתותחים רועמים, המוזות משתוללות ויוצאות מכלל שליטה. יום האתמול נדחק ונשכח, המחר התפוגג ונעלם. והיום, ביום רעש להבי המסוקים מהדהד מעל הגגות, כל היום. אמן על האש אחרון לעונה עם ליאור ווטרמן, התופעה והאיש מאחורי המסיכה.

מה יהיה ליאור?
"מה יהיה באמת?”

לי נראה שלא יהיה טוב.
"צריך לברוח?”

אין לאן לברוח.
"דרום אמריקה!”

מה דרום אמריקה?
"קוסטה ריקה.”

מה יש לך בקוסטה ריקה?
"אני קונה חוף.”

מאיפה יש לך כסף לקנות חוף?
"אני מתחתן ובכסף של החתונה אני קונה בקוסטה ריקה חוף.”

מזל טוב. אמרת שיש לך התקף חרדה, מה קרה?
"שי לי עוזיאל, אמן וחבר, קיבל היום טלפון מפיקוד העורף שמכין אותו לאפשרות שיצטרך לפנות את הסטודיו שלו מהמקלט. אתה יודע מה זה לפנות את הסטודיו של שי-לי? רק בשביל להרים את המסור שולחן שלו אתה צריך שלושה נגרים. פתאום הסתנכרנתי עם החרדה הכללית בצפון ובדרום. פתאום הרגשתי שייך למעגל המאוימים. פתאום הרגשתי ישראלי. התבוננתי בשקיעה, על הים ראיתי בחורות יפות בטייטס צמודים. היופי היה מפחיד, מוחרד מהאפשרות שיפול פה טיל זילזל 5 עם 600 ק" ג חומר נפץ ישר על ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו.”

לחרדה הזאת שלך יש קשר לאמנות?
"לפי מצב האמנות כרגע, צפויה מלחמת עולם תוך 15 שנים. הפחד הגדול שלי הוא שההיסטוריה משחזרת בלופ את המאה ה- 20. איתן, אנחנו נראה דברים בחושך מה שהסבתות שלנו לא ראו באור. תחשוב על 100 שנה אחורה, 1906. פיקאסו צייר, אם אני לא טועה, את העלמות מאבניון. העולם היה שטוף פרימיטיביזם, העולם נכנס לפנטזיה אוטיסטית בלי קשר לעוצמה שרעדה עמוק מתחת לפני השטח ממש כמו עכשיו. ב- 1906 העולם הבורגני באירופה אסף בקדחתנות מוצרים, מניפות, פסלונים ומטריות מהמזרח ומאפריקה. גם היום בכל מגזין אמנות שלא תפתח, תראה ציור שמן ענק של קוף בג'ונגל - הפרימיטיביזם העולה מבשר שהטמפרטורה של הדם מתקרבת לזו של מלחמה. הכוחות האנטי-אמריקניים בעולם מתקרבים לנקודת שיווי המשקל שהתערערות פתאומית שלה מציתה מלחמות עולם.”

אז מתי לפי ההיגיון שלך תפתח עלינו הרעה?
"מבחינת שחזור תהליכים, אנחנו עומדים במצב מבהיל שבו הפרימיטיביזם גואה באמנות, כמו לפני מלחמת העולם הראשונה 1914. הפרימיטיביזם הוא התולדה של ההפרטה של האמנות. הציור והפיסול כאובייקטים חזרו, וכמו העלייה של חנויות 'הכל בדולר', ככה הוזנו גם הנושאים של האמנות. היום הכל ג'ונגלים נכחדים. אני קורא לזה אסקפיזם פוליטי. כל מוצר שיש שם על המדפים אפשר למצוא היום גם בגלריה - פסלים אפריקאיים, מזכרות פאנג שווי, ציורים של מפלים. זה הסינים מייצרים הכל, הסינים נמצאים שם על המדפים עוד לפני שהאמנים מגיעים לגלריות.”

ידעתי שזה הכל בגלל הסינים.
"הדרייב היום לרכישת אמנות הוא אותו דרייב של שופינג, שאנשים עשירים יכולים להרשות לעצמם. הבעל הקבלן מממן, והאישה העשירה באה לעשות שופינג בגלריות או בתערוכת בוגרים של בצלאל. קוביה הונגרית מאיצטרובלים, הקוף של מייקל ג'קסון, הכל למכירה. אבל מתחת לשכבה הדקה של יצר השופינג הנשי, גועשים יצרים דתיים ולאומיים. מתחת לפני הקרקע, יש תהליך מטורף שבו הגורמים האנטי אמריקניים בעולם צוברים יותר ויותר נקודות. אנחנו מתקרבים לנקודת אל-חזור.“

מי ינצח?
"אי אפשר לדעת. ברגע שסין, רוסיה ואיראן יחברו יחד האמריקאים כבר לא יהיו מובנים מאליהם. ואז גם אנחנו לא נהיה מובנים מאלינו. ואז נצטרך לשלם, על שהיינו חברים של האמריקאים ושתמכנו בשלטון האפרטהייד, ושכבשנו את עזה. רוב העולם יחכה לראות את האמריקאים מתרסקים.”

מה יעלה בגורלנו?
"אנחנו נמצא את הדרך להתחנף לשליט הבא, אל דאגה. אם יהודים צריכים להיות סינים, הם יהיו סינים, אל תדאג להם. הקהילה היהודית בניו יורק תעבור לבייג'ין אם היא תצטרך.”

אתה חושב שנסראללה אוהב אמנות?
"נדמה לי שלמוסלמים מותר לצייר רק צמחים ובעלי חיים, ואלה דוקא נושאים אופנתיים כרגע.

אם בן לאדן היה מזמין אצלך עבודה, איזו עבודה היית עושה לו?
"פסל מזהב של זידאן נוגח בג'ורג' בוש.”

בטח יש אחד כזה בחנות של הכל-בדולר.
"הכל בדולר זו תופעה שמקצינה את הקפיטליזם עד כדי כך שהיא מפרקת אותו. העיקרון המסורתי המודרני של הקפיטליזם מצביע על זה שכל דבר מדיד בערכו הכספי, ביחס לערך השוק שלו. לשעת עבודה של מסז'יסט יש ערך שוק אחד ולשעת עבודה של קרדיאולוג יש ערך אחר. ב'הכל בדולר' אתה בא לטריטוריה שהיא סימולציה של השופינג, תרפיה. השיטוט במרחב הקפיטליסטי הרגיל הוא תמיד ביחס ליכולת שלך לרכוש את ההיצע. ב'הכל-בדולר' אתה יכול להרשות לעצמך כל מה שאתה רוצה. התחושה הזאת היא תרפויטית.”

אתה עצמך עושה קניות שם?
"בטח, אני קונה שם הכל.”

וזה בטח מחלחל לעבודות שלך.
"לא רק לשלי, לעבודות של כולם זה מחלחל. בתי החרושת בסין הפכו היום למתחרים חזקים מאוד של אמנים. היצירתיות, המהירות, שאר הרוח והדפיקות, מולידות תופעות שאמן שמכבד את עצמו לא יכול לעבור עליהן בשתיקה. כן, גם אני נהייתי סיני, האמנות שלי הפכה להיות סינית, במובן של האובייקט המופרך – מאפרה שהיא גם מחזיק מפתחות למשל – אוביקט אקזוטי ותעשיתי.”

אקזוטי למה?
"קניתי למשל מחבט יתושים שמיוצר בסין – אמנם יציקת פלסטיק בגרוש, אבל כזאת שמבוססת על איזו דוגמה מקש, עבודת יד שנוצרה לפני מאות שנים. זה מוצר שהוא מדע בדיוני. הכאוס מתחיל להוליד מפלצות, והמפלצות הללו הן דבר יפה.”

ומה יהיה עם המפלצת שקוראים לה מלחמה?
"אני אומר שהיא תגמר בקרוב. יש הרבה גורמים שהיו שמחים לסיים את המשבר וישראל תשמח לקפוץ על אחת העגלות. אבל זה לא מרגיע אותי, המלחמה הזאת היא רק הצצה לתוך הגיהנום, כמו להציץ לרגע מתחת לשמיכה ולראות את הגיהנום.”

ובכל זאת, משהו אופטימי לסיום.
"החיים עצמם. אסור לשכוח שהחיים עצמם הם משהו חשוב. לקום בבוקר, לעקור את הגזר מהערוגה, להחזיק אותו אל מול השמש, לקחת ביס. ולתקוע את מה שנשאר בתחת.”