זהירות, אישה

התערוכה "פאם פאטאל" מציגה באופן שטחי את דימוי האישה ההרסנית

בימים אלו מוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות התערוכה "פאם פאטאל" אותה אצר ד"ר דורון לוריא. הביטוי "פאם פאטאל" הופיע לראשונה באמצע המאה ה-19, כשבכוונתו לתאר את האשה היודעת להפעיל את קסמיה וכוח המשיכה שלה בכדי להביא לאובדנו, לאיבוד כוחו ולעיתים למותו של הגבר - אם משום שהוא מאוהב בה מעל לראשו, או כתוצאה ממזימות ותככים שונים ומשונים.

סוד כוחה של "הפאטאל" הוא בדרך כלל יופייה ומיניותה הבוטה אשר אי-אפשר לעמוד בפניהם, בשילוב עם עצמאותה ונחישותה להשיג את מטרותיה. יש יסוד להנחה כי אותה עצמאות ונחישות של הנשים הללו, היא זו שהביאה עליהן את הצגתן כיצורים חריגים ובלתי אנושיים אשר יש להישמר מפניהן.

התערוכה היא בעצם אוסף יצירות של אמנים שפעלו החל מן המאה ה-15 ועד לראשית המאה העשרים, כגון: לוקאס קראנאך (גרמניה), רמברנדט (הולנד), פרנסיסקו גויה (ספרד, בתצריב מן הסדרה "לוס קאפריצ'וס"), דנטה גבריאל רוסטי (אנגליה), אוברי בירדסלי (אנגליה), מאוריצי גוטליב (פולין), אדווארד מונק (נורווגיה) ואחרים.

כולם תיארו את האשה כיצור כלאיים מפלצתי: אשה- עקרב שהורגת את הזכר הנתקל בה במוות איטי ומיוסר; ערפדה השולקת את גרונו של קורבנה; "העלמה עגבת" אשר תדביק את קורבנה במחלת המין (שבזמנו, 1896, הייתה חשוכת מרפא); אשה- עטלף; מפלצת שהנחשים והתרנגולים סוגדים לה; דיאנה, אלת הציד הרומית שבמבט ראשון נראית כתמימה בנשים, משפדת גברים על חץ קטן כאילו היו בשר למאכל. המוטיב הזה, של הצגת הגברים כקורבן תמים של הנשים, חוזר על עצמו כמעט בכל העבודות המוצגות. אחת הבולטות שבהן היא יצירה של פרנסיסקו גויה בה מתוארים הגברים כתרנגולים חסרי כנפיים ונוצות, הנרדפים על ידי זונות מרושעות המגרשות אותם לאחר שעשו שימוש בם ובכספם.

אמנם הביטוי הנושא את שם התערוכה מודרני, אך התפיסה הזו לגבי נשים דעתניות ועצמאיות והצגתן כנשים מסוכנות הייתה קיימת עוד מימי התנ"ך, ובעצם שזורה לאורך כל ההיסטוריה האנושית. בתערוכה מככבות דמויות מהתנ"ך כגון חווה, לילית (על פי האגדה הייתה אשתו הראשונה של אדם אך משום שדרשה שוויון גורשה מגן העדן והפכה למפלצת), אשת פוטיפר, דלילה, אביגייל ובת שבע, שלומית נציגת הברית החדשה, יהודית (הספרים החיצוניים), לצד נשים מהעת העתיקה (קליאופטרה, לוקרציה, הלנה מטרויה) ודמויות נשיות מיתולוגיות כגון מדוזה, הספינקס, קירקה, מורגן המכשפה, מדוזה ועוד רבות אחרות.

את התצוגה סוגרות "פאטאליות" מהעת המודרנית יותר אשר גילמו באישיותן ובתפקידי הבמה שלהן את האשה היפה והמסתורית: בריג'יט בארדו, שרה ברנאר, גרטה גרבו, מאטה הארי, ולואיז ברוקס.

התערוכה, הכוללת תמונות שמן, פסלים, יצירות גרפיות, פריטי יודאיקה, תחריטים ועוד, היא בעצם שיעור הסטוריה מקוצר ודחוס, הסוקר באופן מעט שטחי את ייצוגן של דמויות נשיות בתרבויות השונות, כשליד כל תמונה מוצג הסבר קצר על הדמות המוצגת. מלבד האוסף האקלקטי, שאמנם מוצג בצורה ידידותית למשתמש, התערוכה אינה מחדשת הרבה ומהווה סקירה "אינסטנט" לתופעה ישנה. מוצגות בה יצירות רבות, רבות מידי, ולמרות שחלק גדול מהן מרתקות בפני עצמן, הדבר יוצר תחושה של בלבול וחוסר מיקוד ודיוק במסר, כשנדמה שחלק מהיצירות והסיפורים "כופפו" על מנת שיתאימו לנושא המוצג. יחד עם זאת מעניין לראות עד לאן הרחיקה שנאת "האחר", במקרה זה נשים, והצורות בהן הופיעה לאורך ההסטוריה.