תיקון טעות

בסוף אוקטובר, עם פתיחת העונה בגלריות ובמוזיאונים, נפתחה בגלריה ברוורמן "תיקון", תערוכת היחיד של האמן דוד עדיקא, שזכתה לערב פתיחה עטור הייפ וסלבז. שמה המחייב ועתיר המשמעות הדתית-רוחנית של התערוכה, מרמז באופן ראשוני על תהליך אינטימי של אדם עם עצמו על מנת להפוך לבן אנוש טוב או שלם יותר. אך מי שבאופן טבעי, בשל שמה של התערוכה מחפש תכנים אישיים, עשוי להתאכזב.

החלל הנקי ורחב הידיים של הגלריה הציג את צילומיו של עדיקא בצורה נקייה ומסודרת: טבע דומם, חלקו ירוק וחי, חלקו חום וגווע, דיוקנאות של נשים, צילומים של איש וחמורו ברחוב. הצילומים מציגים משחקי אור וצל, קומפוזיציות וטקסטורות בעזרת ענפים יבשים, פרחים וכו', כשהם באמת יפים, מדויקים ונקיים. הפריימים נעימים לעין, הצבעים גם. אין ספק שעדיקא יודע את עבודתו כצלם, וזו בעצם עיקר התחושה איתה יוצא המבקר בתערוכה. אוסף התמונות חושף את מקצועיותו ושליטתו הרבה בטכניקות הצילום – אבל שוב – כצלם, שזו גדולה בפני עצמה, אבל לא בהכרח כאמן.

אותו "תיקון" יומרני ומדובר, למעשה לא קיים בעבודות המוצגות, ולא ברור למה נבחר השם לתערוכה זו. הנושאים והאובייקטים אותם בוחר עדיקא לצלם, הם נדושים ולעוסים, ואין אמירה או פרשנות אישית מאחוריהם. מדובר אמנם בצילומים שנעים לתלות אותם מעל האח בסלון ולהתבונן בהם, אבל זהו. תיקון מכל סוג שהוא, גם בטקסט המלווה את התערוכה, לא באמת נעשה. וגם אם כן נעשה – למרות מערכת יחסי הציבור המשומנת היטב - הוא כנראה לא מורגש מספיק.

תערוכה נוספת, שונה מאוד מזו של עדיקא, אבל לוקה במחלות דומות' היא "אינטנסיב קאר" - תערוכה קבוצתית של ארבע אמניות: רותי הלביץ, אדוה דרורי, נסרין אבו בכר ומנאל מחמיד בגלריה ג'ולי מ.

גם כאן אין הצדקה או קשר בין שמה של התערוכה לבין התוכן המוצג בה. הביטוי החילוני, שמשמעותו המיידית היא "טיפול נמרץ"' והעובדה שמדובר באמניות יהודיות וערביות' יוצרים ביחד מתח פנימי-פוליטי שלא באמת קיים. התערוכה מורכבת מעבודת וידאו, מיצבים ונגזרות של נייר פרגמנט המודבקות על הקיר בצורת עצים שפצצות משתלשלות מהם.

אחד המיצבים בתערוכה הוא בעצם שבע מצות המוצגות כל אחת כתמונה, ובמרכזה רקומה אחת המילים מתוך הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהנו...". כל תמונה- מצה (אם מסתכלים ממש טוב) כוללת בתוכה עיניים של בובות, גפרורים ותחבושות. כל הבלילה הזו מאוחה לה יחדיו בעזרת שעוות נרות. המשמעות הברורה מאליה של כל אחד מהאובייקטים במיצב זה ובעבודות האחרות בתערוכה, עומדת במרכזה.

אבל בכל זאת, אי אפשר בלי קצת מצב פוליטי (אם כי באופן מעט יותר ברור): בעבודות שמן על בד, שנראות כמו סדין או דגל, מצוירות דמויות נשים אוחזות בנשק מעל גגות בתים. החידוש בדימויים האלו הוא האמירה הפלסטינית- פמיניסטית הכלולה בתוכם. בטקסט המלווה את התערוכה נכתב כך: "שם התערוכה 'חושב' את 'היכולת המשחקית' של שיבוץ דבר בדבר או שינוי מקום המשפיע על משמעות ועל יכולת תפיסה". מה בדיוק הייתה הכוונה מאחורי הטקסט - לא ברור.