חרא אמנות

בביתן הלנה רובינשטיין שבמוזיאון תל אביב נפתחה בימים אלו התערוכה "ציור פעולה" של האמנית זויה צ'רקסקי. בכניסה לחלל התערוכה, על גרם המדרגות, מוצבים שלושה עמודים לבנים בגובה של כמטר כל אחד באופן המזכיר עמודי כניסה להיכלי אמנות ותרבות ממלכתיים וממסדיים עד מאוד. רק שבמקום פסל אריה או כל עיטור קלאסי אחר על ראשם של העמודים, מוצב מה שנראה כמו צואת כלבים.

אותם עמודים וגלילי צואה, מסתבר, מופיעים בעבודות המוצגות בתערוכה כמו גם המוזיאון עצמו והמבקרים בתערוכות הנפתחות בו. התערוכה מורכבת משנים עשר ציורים גדולי מימדים, אקריליק על בד, המציגים את חלל המוזיאון כזירת פשע ברוטאלית, בה המבקר הופך לקורבן. חלק מהשמות המעטרים כל תמונה הם ביטויים של שפת רחוב, כזו שהמוזיאון כביכול מנסה להתרחק ממנה, כמו "ראש כחול","כאילו אין מחר" או "Who Let the Dogs Out?" על שם הלהיט מהקיץ ההוא. אבל זהו רק חלק קטן מההתרסה הכביכול חתרנית של האמנית כנגד חלל המוזיאון וכל מה שהוא מייצג.

עבודותיה של צ'רקסקי צבעוניות מאוד ועשויות בקווים נקיים ומלאכותיים. הדמויות שהיא מציגה מזכירות רצועות קומיקס ישנות או בובות, ויש באופן הצגתן אלמנטים ילדותיים רבים. כל זאת עומד בניגוד חריף לסיטואציות הברוטאליות המתוארות בעבודות, ונקודת המבט של המתבונן היא כמעט תמיד בזווית גבוהה שיוצרת תחושת ריחוק או עליונות. במרכז חלל מוזיאון מוצגת ערימה ענקית של צואת כלבים, כאילו הייתה מיצב אמנותי, שגורמת למתבוננים לסתום את אפם לנוכח הצחנה שפושה בחלל.

בעבודה אחרת בשם "בשר טרי", המבקרים המצוירים במוזיאון המצויר מתבוננים בעיון רב בעבודות הנרמזות כחסרות משמעות, כשחתיכת בשר ענקית בעלת רגליים ושיער מתהלכת במרכז האולם. השאלה מיהו באמת ה"בשר הטרי" כאן? האמן המציג עבודותיו או הצופה ש"נלכד" לתערוכה בתחבולה כלשהי. לגבי מה שמתחולל בעבודות אחרות, יש מבקרים שירימו כמה גבות, אחרים אולי יצחקו ואחרים סביר להניח, יגיבו באדישות מתנשאת: בעבודה "כאילו אין מחר" מוצגת דמות אשה מפלצתית המשתוללת במוזיאון עם מסור חשמלי ומנסרת את ראשיהם וידיהם של המבקרים בתערוכה – אם זה מה שהייתה רוצה האמנית לעשות למבקריה? לא ברור. ההתקפה על מבקרי המוזיאון וחילול הקודש של החלל הממסדי, ממשיכים במרחץ דמים המתבצע על ידי מפלצת בצורת ראש כחול הרודפת אותם עד מוות. לשם שניתן לעבודה זו,"ראש כחול", אין ולא כלום עם המשמעות הישנה והטובה של הביטוי.

על ידי שימוש באלמנטים משחקיים רבים, מתקבלת התחושה כאילו מבקרי התערוכה הממשית הם אלה המותקפים, הם אלה שאינם מבינים במה הם מתבוננים או אולי הם אלה שבאים לצפות בחרא של אמנות, סליחה על הביטוי. אך כפלי המשמעויות הרבים שמייצרת האמנית, נעלמים ברגע בו מתגלה כי האספן דורון סבג, בעלי ORS, שמשמש בתפקידים ציבוריים רבים הקשורים לעולם האמנות ומי שיושב בוועדת התערוכות של מוזיאון ת"א (זו שמחליטה מי יציג, למה וכמה) השאיל חלק מהתמונות המוצגות לצורך התערוכה. ולמי שלא מבין מה לא בסדר בתמונה הזאת, בעזרת סמכויותיו מכניס סבג אוספים שלו למוזיאון ובכך מייקר את מחיר העבודות שברשותו.

משחק התפקידים אליו מכניסה האמנית את המבקר בתערוכתה והאלימות שהיא נוקטת כלפיו, תוך הבעת עמדה ברורה כלפי מרכזי הכוח בעולם האמנות וחללי האמנות הממסדיים, מאבדת מאמינותה, מתפרשת כצביעות, ונותרת כגימיק בלבד. זאת, היות ואותו הממסד, זה שצ'רקסקי כביכול מתמרדת נגדו, הוא גם זה שעוטף אותה מכל כוון: בנוסף לתערוכה זו היא מציגה עבודה גם בתערוכה הקבוצתית "אפרופו העלמות מאביניון" במוזיאון פתח תקווה, כשאת תערוכתה הראשונה הציגה במוזיאון ישראל.

"ציור פעולה"- ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות
אוצרת: אלן גינתון