הסכין כרגיל

אמנות טובה נמדדת לא פעם ביכולת שלה לאתגר את הצופים ולגרום להם לחשוב על דברים שלא היו רוצים לחשוב עליהם. יצירות אמנות רבות שעוסקות בנושאי מלחמה בישראל ומחוצה לה, מציפות את הצופה ברוב המקרים בדמויות של חיילים, מחסומים, אלימות, הפגנות, מרדפים וכל אותם חומרים שמקיימים כל מהדורת חדשות "טובה" בערוצי הטלוויזיה. מה שמזמן קהות חושים ואפאטיות אצל הקהל הישראלי לנוכח דימויים אלה, שהם הרי כבר מזמן נחשבים אצלנו בגדר מה שמוגדר כנורמאלי ו"רגיל".

התערוכה "Normality", שנפתחה בגלריה "החדר" לאמנות עכשווית, מציגה פרויקט וידאו שעוסק באותה המציאות בדיוק, אבל מזווית שונה. הפרויקט, שמציג 14 עבודות וידאו של אמנים ישראלים, לבנונים ואירופאים, נולד בעקבות ותוך כדי מלחמת לבנון השנייה, תוך שיתוף פעולה של אדריאן פסטרנק (ארט-סקול, פריס) ומילנה גיצין-אדירם, שאצרו את התערוכה יחדיו: "המחשבה על התערוכה החלה כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, אבל קיבלה כיוון קצת אחר, כשיום אחד דיברתי עם אדריאן בטלפון. המלחמה כבר הייתה בעיצומה, והוא שאל אותי מה נשמע בתל אביב ואם הכל בסדר. עניתי שכן - כאן "עסקים כרגיל", אנחנו קמים לעבודה מידי יום, מציגים עבודות אמנות בגלריות וכו'. אצלנו בעצם שום דבר לא השתנה. ואז הוא שאל אותי: 'תגידי, זה נשמע לך נורמאלי מה שאת אומרת לי עכשיו?'"

השיחה הזו בין השניים, שנותנת ביטוי מדויק למה שמכורח קהות החושים הישראלית נתפס כרגיל ונורמאלי, ומה שנתפס ככזה בעיני מתבונן חיצוני, הייתה הבסיס לבניית הקונספט של התערוכה: הכמיהה האוניברסאלית לחיים נורמאליים, והשאלה מה היא בעצם ההגדרה של חיים כאלה, אם בכלל. התערוכה המציגה שלל עבודות וידאו, כשכל אחת מהן מציעה את הפרשנות שלה למושג "נורמאליות", כוללת עבודות של אמנים מבריטניה, גרמניה, צרפת, קוריאה וכמובן, ישראל.

משום החלטת האוצרים לכלול גם עבודות של הצד השני, שחולק איתנו את אותה מציאות מיליטנטית, מוצגות גם עבודות של אמנים לבנוניים ואמנית ממוצא איראני. הפנייה הראשונית לאמנים ולגלריסטים מלבנון, נענתה כמובן בהתנגדות חריפה, אך לאחר שכנועים רבים, נעתרו כמה מהם להציג את עבודותיהם. בסופו של דבר, התברר כי המציאות המלחמתית והאיבה התמידית, חזקות מכל רצון טוב לשיתוף פעולה ויצירת דיאלוג אחר.

ארבעה מתוך ששת אמני הווידאו הלבנונים שנתנו הסכמתם להשתתף בפרויקט, חזרו בהם כעשרה ימים לפני פתיחת התערוכה, עקב פחד ממשי להחרמה וסנקציות מצד הממסד הלבנוני, שאוסר על שיתופי פעולה מכל סוג בין אמנים לבנוניים לישראלים. זאת לאחר מסע שכנועים נוסף, כשהפסקת האש כבר נכנסה לתוקפה ותוך הבטחה לאותם אמנים כי עבודותיהם יוצגו תחת שמות בדויים לצורך הגנתם.

שתי העבודות הלבנוניות שבסופו של דבר מוצגות בתערוכה, הן של האמנית איה היידר, שבעבודתה מראיינת אם ובת על חוויותיהן מהפלישה הישראלית ללבנון בשנות ה-80 . עבודה זו היא היחידה בתערוכה שנוגעת בתחום הדוקומנטרי ושונה משאר העבודות גם במובן של נגיעה בסכסוך המלחמתי באופן ישיר. בעבודה השנייה שהגיעה מלבנון, מציגים יחד מישל גולהם הלבנוני וּוולפגנד פרינז מגרמניה, וידאו פרפורמנס מול מצלמה פתוחה, המתאר בתנועות גוף את מערכת היחסים שלהם על רקע רחשי העיר הבאים מבחוץ.

בתערוכות רבות בהן מוצגות עבודות וידאו, בעיקר אם מדובר בסרטים מעט ארוכים, הצפייה לעיתים קשה והופכת ללא מעניינת. זאת משום שיש לתפוס את הרגע בו מתחיל הסרט, שרץ בלופ, מה שלא תמיד אפשרי ולרוב הופך את העניין כולו למסורבל. לכן, מי שמתכנן להגיע לתערוכה ולהקדיש לה את מלוא תשומת הלב, כדאי שיפנה לעצמו זמן בהתאם, על מנת לחוות אותה כראוי. מרבית עבודות הווידאו עוסקות בעקיפין בתוצאות הרגשיות של הסכסוך המלחמתי והשפעותיו, או שדנות במושג הנורמאליות, אך לא כולן מעניינות מספיק.

יחד עם זאת, מארג התערוכה יוצר תחושת שלמות, כשכל אחת מהעבודות המוצגות עומדת בפני עצמה ומציגה עולם תוכן ואלטרנטיבה שונה לחלוטין מהעבודה המוצגת לידה, כך שהתמונה הכללית המתקבלת היא כזו שמעוררת מחשבה על העדר הנורמאליות במציאות הישראלית.

ארבע מהעבודות החזקות והמעניינות ביותר, מדגימות כמה רחב הוא נושא התערוכה. בעבודתו "Linge Verte" של האמן הצרפתי לוראן מרסשאל, מוצג קטע מחומת ההפרדה המפורסמת, שעליה מצויר אותו הנוף הכפרי והפסטורלי שגדעו קירות הבטון. לפתע נבקעת החומה על ידי ארזי הלבנון והקקטוס הצברי שמשחרים לחופש ומרימים ראשם אל מחוץ לכותלי החומה הסוגרת עליהם.

בעבודתה של האמנית באטייאה, שמוצאה מאיראן, יש הקשר חזק למצבה של האשה בחברה האיראנית. העבודה מציגה סיטואציה פשוטה לכאורה: בחורה לבושה שחורים עומדת בלב מדבר ואוחזת במקל שבעזרתו היא מציירת סביבה מעגל. כאילו היה המקל מחט של תקליט ישן, עולה לפתע מנגינה ערבית מסורתית, נעימה לאוזן, אך המעגל אותו ממשיכה הבחורה לצייר סביבה, קטן וסוגר עליה אט אט. למרות שטווח תנועתה של הדמות מצטמצם, היא אינה מפסיקה לחוג במעגלים וכאילו מייצרת התנגדות למה שמייצגת אותה המוסיקה המסורתית.

שתי עבודות וידאו מעניינות של אמנים ישראליים הן של שחר מרקוס, דנה לוי וליאור שביל. בעבודה "Rough Cats" שהיא מעט קשה לצפייה, מתעד ליאור שביל מערכת יחסים מעוותת בין דמות גבר הלבוש בכובע טמבל, נעליים צבאיות ומדי פלמ"ח, לבין בובה בדמות גבר ערבי: הצבר המיתולוגי אונס את הערבי בדמות הבובה בכל דרך אפשרית. אם בתחילת הקטע, כשהוא מכריח את הבובה לשיר את "ים השיבולים" ולרקוד לצליליו, ואם בסופו, כשהוא אונס את הבובה לאחר שהכה ודקר אותה באכזריות.

בעבודת וידאו מעניינת נוספת בשם "Out of Line" של שחר מרקוס ודנה לוי נעשה ניסוי קטן: רקדנית פלמנקו בשמלה מהודרת נכנסת בצעדי ריקוד דרמטיים לאולמות המלאים של הביטוח הלאומי או לתור בבנק הפועלים, ורוקדת בחושניות ועוצמה רבה, לתדהמתם של הממתינים בתור. הופעתה הססגונית של הרקדנית, שעומדת בניגוד מוחלט לאפרוריות של חללים אלו, בודקת את תגובתם של הצופים למתרחש ואת חוסר הנוחות הנגרם להם כתוצאה מהמצב "הלא נורמאלי" אליו נקלעו. באופן מיידי, מתעוררת בראש ההשוואה בין תגובתם הנדהמת לסיטואציה זו, לבין תגובתם האפאטית לנוכח המציאות המאוד לא נורמאלית בישראל.