לא על הברווז לבדו

רצה הגורל, ובערב בו נפטר עלי מוהר ממחלת הסרטן, מי שהיה בשר מבשרה של התרבות והעיתונות הישראלית והתל אביבית, נפתחה תערוכה של אושיה תרבותית אחרת, שגם היא עזבה אותנו טרם זמנה.

רבות נכתב בעיתונים של סוף השבוע הקודם אודות התערוכה "פשר החיים" העתידה להיפתח במוזיאון גוטמן, בה תוצג עבודת חייו של דודו גבע: אנימטור, סאטיריקן, צייר, קריקטוריסט, במאי ותסריטאי. מי שהיה נציגם הבלתי מעורער של המדוכאים, החלשים והמוחלשים קיבל כעת פתיחת תערוכה עתירת מצלמות, נאומים יחסי ציבור וסלבס.

רבות דובר על כך שמוזיאון ממוסד הוא אולי לא בדיוק ההיכל המתאים לאמן כמו גבע, שלשונו הצבעונית ועטו לא חסכו שבטם מאף אחד. אך המחשבה מוטעית. כדאי לנו, לתרבות שלנו, שגבע יהיה אורח כבוד במקומות האלו. מי שמבקר בתערוכה, מגלה קהל מגוון המורכב מכאלו המתגעגעים ומעלים פיסות מחייהם בעת צפייה בסרטונים אותם ביים וצייר לערוץ הראשון, וכאלו שלא ידעו את גבע ובאו ללמוד את מי שרק לאחר מותו הוכתר כנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית.

משום כך, נושאת עימה התערוכה הזו טעם מריר המהול אף בתחושת אשמה קלה. מעבר לחשיפת עבודתו של גבע לאורך השנים, עצם קיום התערוכה והתוכן שלה, מציבים מראה אל מול פני התרבות הישראלית. והמראה אינו יפה כל כך.

אז אם כבר מוסד, כנראה שאין מתאים ממוזיאון "נחום גוטמן" הממוקם בנווה צדק, השכונה התל אביבית הוותיקה, שנושא את שמו של מי שהיווה השראה לרבות מעבודותיו של גבע עצמו. אגב, אם אתם כבר שם, בקומה השנייה מוצגת תערוכה של גוטמן ובה גזרי עיתונים עם איורים שעשה לעיתון "דבר לילדים". בין השאר, מוצג איור למאמר שנושאו הוא "אחינו התימנים". המאמר מסביר לילדים קוראי "דבר" כיצד עליהם להתייחס לתימנים ולקבלם למרות מראם השונה. כמו כן, טורח המחבר לציין את יתרונותיה של העדה, ובין השאר, הוא מדגיש עד כמה עובדים זריזים ומסורים הם התימנים - אכן, תכונה חשובה לכל הדעות.

ובחזרה לגבע - רבים המשיכו וטענו כי הוא עצמו היה מגיב בספקנות רבה לחיבוק הממסדי שקיבל, ושכולל גם הוצאה של ספר הסוקר את פועלו לאורך השנים ובתוכו מאמרים הדנים בנושא. יכול להיות שכך הדבר ויכול להיות שלא, אבל אין ספק כי מי שהתגעגע לגבע בעיקר בזמן המלחמה האחרונה, מקבל קמצוץ מרוח הדברים אותם ודאי היה אומר (ומאייר), בווידאו המציג את הראיון האחרון שנערך עימו: "דן חלוץ הזה, שישן טוב אחרי שהוריד פצצה של ארבע טון כדי לחסל בן אדם אחד, ועל הזין... " הדברים נאמרו לפני כשנתיים.

בסיכומו של דבר, התערוכה היא קולאז' רחב יריעה בו מוצגות הפנים הרבות של דודו גבע: החל משלל "גיבורי התת" שלו, כלשונו, כמו הברווז, האביר זיק, אהלן וסהלן צמד הבלשים, וכמובן יוסף ממחלקת המים של עיריית תל אביב, דרך חלקים אחרים של אישיותו היוצרת: ציורים של דון קישוט (שלבטח הזדהה עימו גבע לעיתים), איורים ורישומים שלא ראו אור, דיוקנאות, סקיצות ראשוניות ותהליכי עבודה, סרטים ומדורים מיתולוגיים של שנות השבעים השמונים והתשעים. הגיבורה המרכזית בעבודותיו הייתה מאז ומתמיד העיר תל אביב ובסדרות כמו "אלנבי בלוז", עוד הרבה לפני "סקס והעיר", הרבה לדבר על הבדידות והניכור אותה חווים כל אותם המחפשים אהבה או תחושת שייכות בכרך הגדול.

התערוכה מומלצת בעיקר למי שהתרגל לתכניות ה"סאטירה לייט" המציפות אותנו כיום. אם בא לכם לקבל מנה טובה של חתרנות מצחיקה ומעוררת מחשבה, זה המקום.