הזר

התערוכה "בלתי מבוקר: עם עבודתו של קוטלוג אטאמן" במוזיאון הרצליה היא לא תערוכת יחיד במובן הרגיל של תערוכות כאלו, למרות שמרבית חללי המוזיאון אכן מכילים את עבודותיו של האמן. כבר משם התערוכה, "בלתי מבוקר: עם עבודתו.." ניתן להבין כי אנו מוזמנים לנסות ולהיבלע בעבודתו של האמן, להיות בחברתה ולהפוך לחלק ממנה, במקום להישאר בעמדה המרוחקת והנוחה יותר של מתבוננים/ מבקרים חיצוניים ושיפוטיים בה אנו מורגלים.

כמו רבות מיצירות האמנות העכשווית, גם קוטלוג אטאמן מדבר על הזהות האישית ודרכי הגדרתה, על הזר, המוקצה, זה שהחברה דוחקת החוצה מבין כתליה, ועל תחושת השייכות החמקמקה. אטאמן, אמן טורקי, שזו פעם ראשונה בה מוצגות עבודות שלו באזור זה, מציג סדרת עבודות וידאו וצילומי סטילס. נדמה שהמשפט הכתוב על אחד הקירות ממחיש היטב את מהותה של התערוכה כולה: "כיצד מאזינים לנרטיב של הזר? האם מקשיבים לתפישותיו שמעבר למילותיו ורואים את עצמך משתקף בו?"

הנושאים בהם עוסק האמן וחלק מהדמויות המוצגות או הסיפורים שהן מספרות, הם לא חידוש מרעיש בפני עצמו, אבל הדרך בה הן מוצגות, מזמינה את המבקר לנסות לבחון את השונה והאחר ממנו, לא מתוך נקודת המבט של מי שמאיים על התקינות והסדירות החברתית שלו, אלא כבן אנוש שיש לו רצונות דומים לאלה שלנו. מצד שני, ניתן לקרוא את המשפט גם בצורה הפוכה: אולי משום שהזר מעורר בכל אחד מאיתנו את הזרות הטבועה בנו, עליה אנו מנסים לכסות רוב הזמן, איננו יכולים לסבול זאת ולכן מנדים אותו?

לדמויות המוצגות בתערוכה מכנה משותף אחד: הן כולן, מסיבה זו או אחרת, דמויות דחויות, נלעגות ומשניות בחברה הטורקית, אשר אינה מכירה בהן או שזנחה והפקירה אותן. בעבודה "סמיהה ב'- נטו" מגלמת מחדש זמרת האופרה הטורקית הראשונה, בגיל 87, את שלל התפקידים האופראיים שהביאוה לכלל תודעה. מה שכמובן מעניק לדמות ולסיפור פרשנות מחודשת. סמיהה איבדה את הפופולאריות שלה כשהאופרה בטורקיה הלכה והתפתחה, וניסיונותיה הרבים להמציא את עצמה מחדש לא צלחו לה.

בעבודה אחרת בשם "מעגל הרשע", מספר טרוי לופז, יליד ג'מאייקה, על חוויותיו כזר בגרמניה ומדבר ללא הרף על הגזענות אשר בה נתקל בכל סיטואציה יומית רגילה. סיפוריו של טרוי מוקרנים מתוך מוניטורים המוצבים במעגל, ללא סינכרוניזציה ביניהם. שטף הדיבור של טרוי ופניו המביטות מכל עבר מעלות שאלה אחת: מה לבחור ג'מאייקני עם רסטות בגרמניה? מעגל הגזענות והרשע שבו הוא והחברה הגרמנית כלואים, נראה כבלתי ניתן לחדירה, לעצירה או לשינוי.

עבודת הווידאו החזקה ביותר היא "נשים חובשות פיאות": ארבעה מסכי ענק אשר על כל אחד מהם, במקביל, מוצג סיפורה של דמות החובשת פיאה. בליל העדויות מכיל בתוכו מכנה משותף אחד: הפיאה אותה נאלצו ארבע נשים טורקיות לחבוש, כל אחת מסיבותיה היא, כאילו הייתה כתר בו התעטרה, בלית ברירה, והוא בא להדגיש את שונותה וחריגותה.

במקביל לעבודותיו של אטאמן, מוצג פרויקט מחקרי בו לקחו חלק אמנים נוספים ותיאורטיקנים אשר יצרו שדה פתוח ובו מספר סוגי עבודות הבודקות את האופן בו אנו מתבוננים ותופסים את כל מה שזר לנו. הפרויקט כולל את "איסטנבול – עורה של עיר", מאת האמן והמבקר הגרמני, סטפן רומר: צילומים מאיסטנבול של 2005 המוצגים בצורה המזכירה מפת עיר המורכבת מדימויים, כשיש דגש על "שטחי הפקר" ציבוריים אשר מקבלים את צביונם מהצבע המתקלף של הקירות, הגראפיטי או בדלי הסיגריות שעל הרצפה.

בסדרת הצילומים, המתח בין איסטנבול העותומאנית המזרח תיכונית, לזו המודרנית המערבית יותר, מודגש מאוד. הפרויקט כולל גם ארכיון של תרבויות חתונה בקרב הקבוצות האתניות הרבות באיסטנבול שקיבצה התיאורטיקנית הטורקיה, נרמין סייבאסילי; אסופה של כרזות לסרטים מתרבות הקולנוע העשירה של טורקיה; ומגוון דימויים של אטאטורק, המהווים מאפיין בולט בנוף האורבני של העיר, שקיבצה אוצרת התערוכה, אירית רוגוף. בכל רמותיה של עבודה זו, הסטריאוטיפים התיירותיים והשטחיים של המזרח האקזוטי מתבטלים, בעוד המקום, כמו שהוא באמת, על אנשיו, הופך להיות מורכב, עמוק ועכשווי יותר.

עבודותיו של אטאמן, ביחד עם הפרויקט המחקרי, מציגים בעדינות ובשקט דרך לבחון את האופן בו אנו מתנהגים מול השונה ו"האחר" יותר משהם מציגים את הקונפליקטים איתם מתמודדת החברה הטורקית: מסורת מול מודרניזציה, חופש ביטוי מול פחד, מיניות מול שמרנות. אטאמן מציע למתבונן לבחון את עמדותיו, את דרכי התנהגותו וגם את האופן שבו הוא עצמו יכול, באחד הימים, להתקבל כחריג ושונה בחברות מסוימות או אפילו בחברה ובתרבות ממנה הוא בא.