ניסוי שלא צלח

בסוף השבוע התקיים זו השנה הרביעית "ניסוי כלים", אירוע המתרחש לכל אורך סוף השבוע וכולל בתוכו מופעי מחול ותיאטרון, עבודות וידאו, צילום וציור, מיצגים, מיצבים, מוסיקה ועבודות סאונד (שחלקן הוצבו בשירותים). האירוע, בהשתתפות כ-40 אמנים, התרחש בבית ביכורי העיתים ושכשמו כן הוא: ניסוי כלים.

מדובר באסופה לא ברורה של יצירות מסוגים שונים, המוצגות בחללים שאינם מתאימים לסיטואציה. התחושה היא כי העבודות המוצגות, הן אינן יצירות מוגמרות אלא רעיון ראשוני, סקיצה ליצירה או עשייה שזקוקה עדיין לגיבוש והידוק. יש לציין כי במסגרת "ניסוי כלים" הועלו בעבר הפקות בתחומי אמנות שונים, שתהליך העבודה עליהם החל במסגרת זו והגיעו להישגים, למשל "דודה פרידה" מאת נעמי יואלי, ההצגה הזוכה בפסטיבל עכו 2006 או "ילדי המים" - של Mizuko Dance Company של ענבל פיכמן שהועלתה בפסטיבל ישראל 2006.

חלק גדול מהמיצגים והמיצבים אינו מעניין, מעורפל וחסר כיוון ברור, לפחות בשלב הנוכחי בו הוצגו, וחלקו אף פשטני ומעט מרגיז. בעבודה "The Crocs Mandala " מציגה ענת סטרול את נעלי הקרוקס כסמל לתרבות הצריכה ההמונית. המנדלה הוא מעגל קדוש שבתוכו מתחם קדוש המשמש כסמל ליקום. גם כך דובר רבות על הקרוקס כסמל לתרבות הצריכה הפופולארית לה סוגדים ההמונים, ושחזורו של הסמל השחוק בעבודה, זה קצת יותר מדי. עבודה נחמדה הייתה זו של מיה סלע - טפסי לוטו המוצעים לעוברים ושבים עליהם מודפסים שירים של סלע. בטקסט המלווה את העבודה היא שואלת מה עוד צריך להציע על מנת למכור שירה, ומבקשת שניקח את שיריה ונמקמם בין המגנטים על המקרר.

היצירה המסקרנת ביותר באירוע הייתה "השמלה" של מיה דונסקי (רקדנית בוטו וכוריאוגרפית שהחלה את דרכה כתלמידתו של אבי תנועת הבוטו אונו קזואו) והאנסמבל שלה, שזו הפעם הראשונה בה הוא מציג. הבוטו, שפירושו ריקוד האופל, הוא מחול (חלק מתייחסים אליו יותר כתיאטרון) אוונגרדי שהוצג לראשונה ביפן בשנת 1959. הבוטו מורכב מצעדים ותנועות קטנות המפורקות לגורמים והבעות פנים של כאב ופחד. הרקדנים עוטים על גופם ופניהם איפור לבן, ומוסיקה מעט אימתנית מלווה אותם. "השמלה" היא יצירה אפלה, מפחידה מעט, דרמטית ומרתקת ברובה, שבה הרקדנים עטו עליהם, כך נדמה, את המוות.

ריקוד הבוטו, בניגוד לסגנונות ריקוד רבים אחרים, אינו מציג את הצד היפה והסקסי שברקדן, אלא את נבכי נשמתו וגופו האפלים והמכוערים, אותם כולנו מנסים להסתיר רוב הזמן. ריקוד האופל שהתפתח ביפן כתנועת מחאה לאחר אסון הירושימה ונאגאסקי, הוא התחברות פנימית של הרקדן לתת המודע שלו ולתהליכים הנפשיים אותם הוא עובר. כל זאת, הופך את חווית הצפייה במופע למטלטלת ומשמעותית, שלא כמו שאר העבודות שהוצגו באירוע.