רעש, מצלמים

בימים אלו מוצגת בגלריה 'גבעון' התערוכה "תקינות ביקורתית (2)". שמה של התערוכה מתייחס לביקורת חברתית-פוליטית היוצאת מעבודות אמנות שונות. בקומוניקט המחולק בתערוכה מצוין כי מטרתה היא לבדוק את יכולתו של האמן באשר הוא, לייצר אמנות "גבוהה" המחויבת קודם כל לעצמה, אשר מצליחה, כערך מוסף, להעביר גם ביקורת ומחאה חברתית-פוליטית. זאת, להבדיל מיצירות אמנות הנשענות בעיקר על עצם הביקורת, שהופכת להיות מהותה ועיקר בשרה של היצירה.

ההנחה של נעמי גבעון, אוצרת התערוכה, היא שיצירות אמנות אשר מחויבותן הראשונית היא לביקורת עצמה, אינן בעלות קיום ממשי וארוך טווח, לעומת ביקורת אשר יוצאת מיצירה שמחויבותה הראשונית היא לערכים האמנותיים עצמם.

התערוכה המורכבת משלוש עבודות וידאו, נפתחת בעבודתה של האמנית סוזן הילר - סרט באורך של כשעה, בו מוצגים רחובות, שדרות, שבילים או שדות ברחבי גרמניה הקרויים על שמם של היהודים אשר גרו שם בעבר: judenberg, judensgasse, judenshof וכן הלאה. הסרט, המורכב מפריימים קבועים (fixed frames) בהם מתועדים החיים באותו רחוב או שביל המתקיימים לצד שלט הרחוב, מתעד בעצם את חייהם וגורלם של אותם יהודים שגרו שם בעבר. הצופה בסרט נמשך לצפייה בו, למרות ההתרחשות המועטה, בדיוק בגלל אותו מתח או פער הנפער בו, בין הידיעה שלו לגבי מה שהיה שם לבין החיים הקיימים שם כיום.

כדי להדגיש נקודה זו, הילר בוחרת בפריימים בהם אלמנטים מחיי הרחובות של היום, משמשים כ"תזכורת" לעבר. בחלקם, לצד שלט הרחוב היהודי, תופסת המצלמה גם גדרות תיל, שלט "אין כניסה", חיצים המורים על הליכה לכיוון אחד בלבד, או שלטי ניאון בצורת כוכבים, שיוצרים מיד קונוטציה לטלאי הצהוב. בחלקים אחרים של הסרט, דווקא השמש, ציוץ הציפורים, הילדים המשחקים בחוץ או הדייר שבודק את תא הדואר בכניסה לביתו, הם אלה שמדגישים את האימה אשר לא ממש קיימת בסרט, אך חיה בראשו של הצופה כל הזמן.

הדמות הנעדרת מחלל הסרט היא למעשה זו המתועדת בו. בשלב מסוים, הקצב בסרט מתגבר ומכוניות ומשאיות שחותכות בגסות ורעש רב את הפריים ואת שלטי הרחוב עם השמות היהודיים, הופכים להיות מטרידים ומעיקים, ואז חוזרת ההתנהלות היומיומית הרגילה ואיתה המוסיקה הרגועה.

הילר ממשיכה לתעד את ההיסטוריה ולחדד את אמירתה כשבפריימים מסוימים, הכוללים את שמות הרחובות, מצולמים גם בית קברות, פסל של ישו הצלוב או צילום של נשים מוסלמיות, זרות, עם תינוקן, כשברקע מנגינה ילדותית ונאיבית. כל החומרים האלו יחדיו, יוצרים עבודת וידאו חזקה ומעניינת שכל התרחשותה היא מתחת לפני השטח ובמוחו של הצופה. מעבר לזה, יש כאן תיעוד של ההתמודדות של גרמניה עצמה עם הזיכרון הקולקטיבי שלה, שקיים רק בשמות, בטקסטים, במילים, אבל אין לו קיום ברחוב הגרמני למעשה.

בקומה העליונה של הגלריה, מוצגות, זו לצד זו, שתי עבודות וידאו נוספות, קצת יותר "קשות לעיכול": באחת, המוקרנת ממסך טלוויזיה, מתעד האמן דאגלס גורדון עיוות עצמי של פניו בעזרת נייר סלוטייפ פשוט. גורדון נעמד מול המראה במקלחת ומתעד את הפיכתו לסוג של מוטציה, מפלצת אנושית, ולא בעזרת איזמל, צבע או אפקטים שונים, אלא בעזרת נייר דבק פשוט. גורדון בא להדגיש עד כמה קלה ומיידית יכולה להיות הדרך להפוך ליצור שהוא כביכול לא אנושי.

לאט לאט, מבחור נאה, הוא הופך לייצור שקשה להביט בו, למוקצה. בעזרת הסלוטייפ המעוות את פניו, הוא מדגיש כי למעשה אין צורך להרחיק לכת עד כדי יצירת עיוותים של הגוף, כפי שעושים אמני גוף שונים בעזרת ניתוחים. עם סיום "העבודה", גורדון מסתובב ומישיר מבט למצלמה, לצופה, ותחושה חזקה של חוסר נעימות וסלידה מתפשטת בגוף.

העבודה הקשה ביותר לצפייה מבין השלוש, היא של זוג אמנים מפורטוריקו, אלורה וקלזדילה, אשר יצרו עבודת וידאו באורך של כשלוש דקות, כשבמרכזה חזיר גדול מושחל על מוט ברזל, המסתובב מעל אש השורפת את בשרו. ההקשר הראשוני הוא כמובן לעשיית בשר על האש בנוסח דרום אמריקאי, אך בשל הדגש על פניו של החזיר, שיניו ולשונו החשופות, והחבל המלופף סביב אפו ועיניו, נוצרת תחושה של עינויים, של כאב, של הקרבת קורבן, ולא של עשיית בשר למאכל.

את המוט עליו מושחל החזיר שבשרו נשרף ונאכל באש, מסובב גלגל של מכונית במהירות רבה, כשהמכונית עצמה מקובעת בלי יכולת לזוז בתוך מבנה בטון. את המכונית נוהג גבר המעשן סיגריה באדישות. ברקע, נוסעות להן מכוניות כרגיל. היצירה הקצרה והאינטנסיבית הזו, מלווה בקריאת שיר מחאה בספרדית רמה, המכתיבה את קצב גלגולו של החזיר על האש. העבודה העוסקת בנושאים כמו דמוקרטיה וסדר חברתי ופוליטי, שואלת שאלות כמו :
whats the social order? Whats your special order? וחותמת במשפט הבא: throw away what floats, use what sinks.

המשותף לשלוש העבודות הללו הוא אחידות דעתם של האמנים בקשר לשאלת חירותו ועצמאותו של האדם באשר הוא, ללא קשר למקום מוצאו או עברו. דימויים שונים מתוך העבודות הללו ממשיכים להדהד בראש זמן מה. הביקור בתערוכה אינו בדיוק "מהנה" במובן הפשוט של המילה, אלא יותר מערער ושם דגש על חומרים ומחשבות שלרוב נוח לנו לשים אותם בצד ולהתעלם מהם.