חשיפת יתר

תערוכת הצילומים של צלם העיתונות הנחשב פבל וולברג בגלריה "דביר", הצליחה להביא אליה לא מעט מבקרים וסיקורים עיתונאיים, לצד ידיעות על השתתפות של וולברג בתערוכה הבינלאומית בביאנלה בוונציה. למרות רגישותו הרבה והמובחנת של וולברג ולמרות יכולתו לצייר תמונה בעלת משמעות שהיא מעבר לרגע אותו הנציחה המצלמה, האמת היא, שהתערוכה לא מרגשת במיוחד. אולי זה בגלל שאנו מורגלים לעייפה באותן סיטואציות, דמויות וסיפורים אותן מספרת המצלמה של וולברג, ואולי בגלל שפשוט ראינו צילומים רבים מידי המדברים באותה שפת הצילום התיעודי.

זה לא סוד שישראל היא גן עדן קטן לצלמים שמחפשים לתפוס את הרגע: את הרגע בו מניף רעול הפנים את ידו על מנת לזרוק את האבן, או את הרגע בו תושב קרית שמונה נס על נפשו מפני הקטיושה שזה עתה נחתה בפתח ביתו. תמונה זו של וולברג, אגב, נבחרה ל"תמונת השנה" בתערוכת צילומי העיתונות "עדות מקומית" והוצגה גם בתערוכה זו. הדבר שהכי יפה בה, הוא ההקשר המאפיונרי שניתן להדביק לה אם לא היו ידועות נסיבות המקרה, בשל חזותו האדישה משהו של הנמלט, ובשל המכונית האמריקאית המתפוצצת בפתח ביתו.

התמונות או הצילומים המרכיבים את התערוכה הם בעצם צילומי עיתונות שהוגדלו למימדים גדולים, וברובן מסקרות, איך לא, את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסכסוך מצטלם מצוין ועובד אפילו טוב יותר בחו"ל, בעזרת רגעים קטנים הנתפסים במצלמה שמהם ניתן לגזור אי אלו משמעויות על חיינו פה ועל החיים בכלל.

מתוך כל אלו, התמונה החזקה ביותר היא זו שמתעדת ילד פלסטיני המתנדנד על חבל, כשחיוך של חופש על פניו, ומאחוריו חומת ההפרדה. תיעוד אחר, חזק גם הוא, הוא של החתונה החרדית הגדולה של חצרות סאטמר וויז'ניץ, בה בדידותה ואפילו החפצתה של הכלה אל מול ההמון הנועץ בה מבט, מורגשת ומטרידה. התמונה הזו ותמונה נוספת של איש בטחון בחליפה ומראה מערבי, על רקע שטיחים צבעוניים התלויים על חבלים, הן מהבודדות שאינן מנציחות רגעים מתוך מציאות של חיילים ישראליים ואוכלוסיה פלסטינית.

למרות העיסוק במצב הפוליטי (שכידוע תמיד יהיה נושא חם) ובנגזרות שלו, תוך הבעת עמדה של וולברג, הביקור בתערוכה אינו מטביע חותם. גם כשהצילומים מייצרים אשליה מעניינת כמו זה שמתעד חיילים בפשיטה על בית פלסטיני, בדיוק ברגע שבו הם עוברים על יד טפט של גן פסטורלי - מה שיוצר מראה הזוי ואבסורדי - משהו באמת חדש, אין כאן. הנושאים הנבחרים ואולי הצילום התיעודי בכלל, כבר לא מייצרים באמת את האימפקט הרצוי. החומר שמוצג בתערוכה הוא מוכר ולעוס מידי, גם אם הנושא המוצג בתערוכה הוא חשוב ובוער, תרתי משמע - שאלות חשובות, לא עולות שם.