פשט

"סיפורי התנ"ך", תערוכתו של עדי נס, מייצרת אמירה פשטנית ומעושה

בביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב, מציג עדי נס את סדרת העבודות החדשה שלו, שקיבלה את השם "סיפורי תנ"ך". תערוכת היחיד מורכבת מארבעה עשר תצלומים גדולי מימדים עליהם עבד האמן במשך ארבע שנים. כל אחת מהתמונות המבוימות, מבוססת על דמות מהתנ"ך בתקופת השפל של חייה, ועל הסיפור והמיתוס שנרקם סביבה. את אותם גיבורי תנ"ך מגלמים שחקנים ושחקניות בדמויותיהם של הומלסים, דיירי רחוב שהחברה פלטה משורותיה. המציאות העלובה וחסרת העתיד של חייהם, מהווה את הרקע והבסיס לתמונה.

כך, למשל, מוצג אברהם כהומלס המוביל את בנו יצחק בעגלת סופרמרקט ברחוב; אליהו הוא הומלס שעורבים מנסים לקחת את פת לחמו האחרונה; ורות ונעמי אוספות שאריות מזון מהרצפה בסופו של עוד יום בשוק. סביב דמויות הקבצנים התנ"כיות בנה האמן קומפוזיציות ומשחקי אור בהתאם למסורת של גדולי הציירים הקלאסיים דוגמת רובנס, רמברנט, קרוואג'יו ואחרים.

התמונות הגדולות, הקומפוזיציות, הצבעים החזקים והדרמה שמכילים כל אחד מהם, מושכים את העין עד מאוד וחלקם מצליחים באמת לספר סיפור - לתת לצופה תחושה שהוא מציץ לתוך פיסה קטנה מעולם לא שלו, המורכב מיצורים שפלים החיים בשולי החברה וממוקמים בתוך סיטואציות פנטסטיות. תחושה כזו מתקבלת מהתבוננות בצילום "אליהו", בו נראה הומלס מבוגר בעל זקן לבן (שמראהו מייצר קונוטציה גם לסנטה קלאוס) שוכב על ספסל שבגינה המוזנחת השכונתית, כשעורבים אימתניים אורבים לו ולפת לחמו הממוקמת מתחת לראשו ומשמשת לו גם ככרית.

גם העבודה "דוד ויונתן", המציגה שילוב של מיתוסים עם הישרדות גברית של היום, שהיא אולי הסקסית ביותר מבין כל העבודות המוצגות, מייצרת דרמה חזקה: שני נערים צעירים יפי מראה, חבולים ומוזנחים, כנראה לאחר תגרת רחוב, מישירים מבטם אל המצלמה, שלוכדת את הארוטיקה ביניהם. דוד, בעל השיער האדמוני, מגונן על יהונתן - מפני המצלמה, מפני המבט.

המסר אותו מנסה להעביר עדי נס בתערוכה זו - ביקורת חברתית על המציאות בישראל, להבדיל מזו של גיבורי התנ"ך (ושל העם הנבחר, כביכול), יוצאת מעט פשטנית. השימוש במיתוסים של העם היהודי ובאלמנטים מהציורים הקלאסיים, והפגשתם עם המציאות האכזרית של ישראל 2007 בדמות הומלסים וקבצני רחוב, לא מייצרים חומר למחשבה שהוא מעבר לאסתטיקה והיופי של הצילום.

השימוש בשחקנים במקום בקבצנים או הומלסים אמיתיים, פוגע באמינותו של המסר, החלש גם כך, אותו מנסה האמן להעביר. רובם של המצולמים נראים בריאים ושבעים מידי לעומת דיירי הרחוב האמיתיים שהשמש צורבת את עורם.

אחת התמונות החזקות ביותר, על שום האותנטיות שלה, היא "איוב", בה מצולם דודו של האמן שנפטר זמן קצר לאחר הצילומים, המביט בפה פעור וחסר שיניים אל המצלמה. תקריב פניו העוצמתי של האיש, המשתרע על יריעה רחבת ידיים, רק מדגיש עוד יותר את חולשותיהן של האחרות, המעושות.