צייד הצבעים

בימים אלו מוצגת, לראשונה בישראל, תערוכה צנועה ממגוון שלבי התפתחותו של האמן האמריקאי מארק רותקו במוזיאון תל אביב. התערוכה אשר התאפשרה ביד המקרה, בשל דחיית לוח זמנים של התערוכה הנודדת במקומות שונים בעולם, מציגה משלל יצירותיו של האמן שהוא מעמודי התווך של אמני אסכולת ניו יורק – אמנים שזוהו כציירי האקספרסיוניזם המופשט בשנות ה- 40 וה- 50.

התערוכה כוללת מספר יצירות החל מעבודותיו המוקדמות, המושפעות מתקופת השפל הכלכלי בארה"ב, ציורי הצורות המפורקות מין הסדרה "ריבוי צורות" ועבודות מהתקופה הקלאסית והמוכרת ביותר של יצירתו, המתמקדת ברובה במלבנים המונוכרומטים המפורסמים.

בכניסה לאולם, לצד צילום שחור לבן מוגדל של רותקו, פותח את התערוכה רבת המבקרים דיוקן עצמי של האמן משנת 1936, אשר משקפיים כהות או עיגולים שחורים מסתירים את עיניו. מבטו המוסתר, כך נדמה, דווקא מכוון היישר אל הצופה. הצבעים הכהים, העצובים והקודרים, מאפיינים גם את הציורים המוצבים ליד הדיוקן, בהם מתוארות סצינות מהרכבת התחתית בניו יורק. כבר בשלב זה של התערוכה עוברת תחושה מנוכרת, קשה ועצובה, אשר מתגברת יותר ויותר עם המשך הסיור.

התערוכה, שלמרות שאינה כוללת את עבודותיו המפורסמות ביותר שמחיריהן מגיעים לסכומי עתק, מאפשרת מבט על אמן אינטימי ותוגתי משהו, שבתקופותיו הראשונות נתן בעיקר ביטוי להלכי רוח שכיחים באמנות האמריקאית שהביאו איתם הציירים שהיגרו לאמריקה מאירופה הגוועת בין שתי מלחמות העולם: ציור פיגורטיבי מפורק בעל נטייה לקומפוזיציות שמעמתות מצד אחד חוויית דיכאון קיומית, ומן הצד השני, דרמה אנושית שהולכת וצוברת תאוצה אל מול עיני המתבונן. רותקו התבלט כבר בתחילת דרכו כבעל נטייה למונוכרומטיות ולהשטחה של דמויותיו אל תוך המערך המקיף אותם והלך ונמשך בתוך נפשו המסוכסכת אל עבר הרוחני והנשגב.

לקראת סוף שנות ארבעים של המאה הקודמת נעשו ניסיונותיו הראשונים בכתמי צבע טהור. אלו הריבועים המופשטים אשר נמסים מול עיניו של הצופה ומעבירים אותו בסופו של דבר חוויה רוחנית בהתאם למשקלי הצבע אליהם הוא נשאב. התחושה המציפה את המתבונן באותם ריבועים מופשטים היא של אובדן, כתם צבע שאפשר לתבוע בו, להיעלם. בחלקם יש קו אופי קצת יותר מוגדר וברור (בעיקר הציורים הכהים) שנותן תחושה של מבט לתוך אופק פתוח אבל אפל מאוד. מי שמתבונן ארוכות באותם כתמי צבע גדולי מימדים עובר חוויה רגשית ורוחנית חזקה.

בהמשך פיתח רותקו את תפיסותיו לגבי הגאולה הרוחנית שבכתם נטול האובייקט עד אשר יצר קאפלות שלמות של בדים ענקיים שעובדו לכתמי צבע מהממים. בכך אין לרותקו אח ורע בתולדות האמנות. הוא ייצר עולם שמזוהה רק איתו, ממש כמו ואן גוך וקנדינסקי. יש משום ההחמצה בתערוכה וגם הבנה לגביי מקומנו הפרובינציאלי בשדה האמנות הבינלאומי. אם כבר רותקו בישראל, ברור שהיינו מעדיפים לראות יריעה רחבה וחשובה הרבה יותר של עבודותיו. אך גם תערוכה זו, צנועה ככל שהיא, מרגשת מאוד.