בחייהן ציוו לנו זיכרון

במסגרת תערוכת חדשה המוצגת במוזיאון יד ושם בשם "כתמים של אור - להיות אישה בשואה" באצירתה של יהודית ענבר, מוקרן סרטה של מיכל רובנר, "להיות בן אדם". הסרט הוא עבודת וידאו-ארט בשילוב שיחות עם עשר נשים ניצולות שואה, אותן ערכה האמנית במיוחד לצורך הכנת הסרט.

במסגרת שיחותיה של רובנר עם הנשים, ומתוך מטרתה להתמקד לא במה שעשו להן הנאצים אלא במה שהן עשו על מנת לשרוד - באותה מחשבה עצמאית שסייעה להן בהתמודדותן הקשה - פנתה אליהן רובנר ואמרה: "כל אחת מכן חוותה את האירוע הזה שקוראים לו שואה, האירוע הזה שקשה להכיל אותו. וגם אם יהיו כמה וכמה מקומות כמו יד ושם המוקדשים לאיסוף, תיעוד, סידור, שימור והצגה של עדויות וחומרים, כמובן שהם לא היו יכולים להכיל אף פעם את כל אותם החיים ושכבות החיים שהיו ונכחדו, ואת התהליכים והתחושות שקשורים למושג הזה".

"בתוך הרגע הארוך הזה של שבר במציאות, כל אחת מכן הייתה עולם ומלואו. לכל אחת היה מפגש משלה עם המציאות החדשה שהוצבה לפניה, ולכל אחת הייתה המציאות האישית שלה בתוך המכלול הקולקטיבי הזה ,אני באה אליכן מתוך כבוד ופליאה, מתוך רצון להתייחס לעצמה שלכן, ולא למה שעשו לכן, להתייחס ליכולת שלכן באיזו שהיא נקודה בזמן, להחליט משהו בנוגע למציאות או לקיים חשיבה עצמאית, למצוא מטרה או נקודת מבט מיוחדת שעזרה לכן."

הסרט שמצולם ביד ושם מציג נקודת מבט פמיניסטית ומשמש כתיעוד של מעשי גבורתן ועוצמותיהן הנפשיות של אותן נשים שהצליחו לשרוד את המלחמה וההכחדה. הסרט על כל פרטיו, הוא עולם ומלואו בעל רבדים ומשמעויות רבות החורגות מההקשר המקובל לנושא השואה, ובמרכזו רוח ההישרדות של אותן עשר נשים, אשר כוחותיהן לעיתים אינה יודעת גבולות:

"היה כבר חושך", היא אמרה: " את רואה את הארובות האלו?" – "כן" יצאה אש מהארובות, בלילה, ראו את זה". היא אמרה: "דרך הארובות אנחנו נעבור". אמרתי לה: "אני לא!" אמרתי לה: "אני לא!".