סטריפ-טיז

אין לי נקודת התחלה. אני לא רואה דרך לדחוס לכתבה אחת אמירה חד-משמעית על הקומיקס הישראלי. הסיבה העיקרית היא שקיים פער בין המקום הקטן שתופס הקומיקס בחיי היומיום בארץ - הן ברמת הצריכה והן ברמת ההכרה - לעומת הפריחה לה הוא זוכה ברשת. כמות היצירה הכוללת כל-כך גדולה, עד שאינה ניתנת לכיסוי.

מצד שני, קהילת היוצרים אינה ענקית, ונדמה שבמידה כזו או אחרת, כולם מכירים את כולם. ללא חוט מקשר, אנסה להצביע על כמה בודדים שמעניקים לגולש ערך מוסף. זהו מדף הספרים האינטרנטי שלי והוא לאו דווקא מכיל רק סטריפים.

נקודת המפגש ליוצרים הייתה ונשארה מחוץ למחשב, מאחורי דוכנים קטנים באירועים כמו "שוקולוטורה" בתל-אביב, יריד האומנות בחיפה או כנס באר שבע לקומיקס. הקומיקס היה ונשאר בשוליים. מבלי להעליב, היו רגעים בהם נראה פסטיבל הקומיקס השנתי בסנימטק תל-אביב כאוסף גדול של אנשים מאושרים ודחויים חברתית.

כסף

למען הגילוי הנאות, אומר שעם אחדים מהמוזכרים בכתבה יצא לי להחליף מיילים, אחד היה איתי בצבא, וחלקם פרסמו סטריפים ב"נענע". ואף על פי כן, חשוב להזכיר כי הרוב אינם מתפרנסים מקומיקס. אין בזה כסף. לדוגמא: בשנה האחרונה החלו להימכר ברשת "סטימצקי" סדרת ספרוני "גברותי ורבותי" של קבוצת "דימונה", שהם מעין טייק-אוף על סדרת ה"מרים" הידועה, ובהם גברת מעשנת, מר מואר, מר ממורמר וגברת סטארט-אפ, במקום מר שמח, מר איפכא, מר דגדוג וכיו"ב, ב-25 ש"ח לחתיכה בלבד.

זה מפליא ומאכזב, כי הקומיקס - ולצורך העניין אני כולל בזה לרגע גם איורים וסרטוני אנימציה - נוכח הרבה יותר ממה שנותנים לו קרדיט: מהאיורים העשירים של מירה פרידמן ודוד פולונסקי ב"ידיעות אחרונות" ועד סדרת הפרסומות של "ביסלי". בעוד שבהוליווד טחנו בשנים האחרונות כמעט כל קומיקס מצליח לשובר קופות, נראה שבארץ היום הזה עוד רחוק.

פנק אותה

מי שכן פונה לכיוון מסחרי הוא לא אחר מאשר אורי פינק. בהיעדר ספיידרמן ישראלי, אפשר לטעון ש"זבנג" שלו הוא הקומיקס הכי מזוהה בישראל, ובוודאי אחד המצליחים שבהם. לטוב ולרע, זה המפגש המשמעותי הראשון של קוראים רבים עם קומיקס, וזה מקום טוב להתחיל לתת בו לינקים. אחרי שכבר הפך לסדרת טלוויזיה בסוף שנות ה-90, גל מגיע אל המחשב בצורת משחק קווסט שמטרתו היא לזיין סופסוף את חברתו הוותיקה, סיגל. תוכלו להציץ בדמו שלו כאן. אישית, זה לא סוג המשחקים שאני אוהב ובקושי הצלחתי לצאת מהמסדרון.

איך לצייר קומיקס?

בכל מגזין תמצאו ביקורת על קולנוע, תערוכות ומסעדות, אבל כשיופיע בהם קומיקס, לא יתלווה אליו השיח הנוסף שתורם להפיכת נושא הביקורת למה שנחשב כאמנות. הרשת מספקת את המימד הזה. "לעשות קומיקס ולמות" הוא שם הבלוג של מולי יחבס, יוצר צעיר שעוסק באספקטים השונים של יצירת קומיקס, ובעיקר בצד התיאורטי שלו, כמו נפח דמויות, תוכנות עבודה או איך לעשות בלוני דיבור כמו המקצוענים. המדריך המקומי הזה, הוא דרך טובה לראות בקומיקס משהו שהוא מעבר לציורים מצחיקים לרגע, ומראה שזהו תחום שיש מה ללמוד בו.

כיתת מתקדמים: משפחתי וחיות אחרות

אחד שעומד לסיים את הלימודים שלו, הוא עומר הופמן. כבר כמה שבועות שהבלוג שלו "סקיצות קצרות ומחשבות רדודות" משתף את הקוראים בתהליך יצירת פרויקט הגמר שלו בבצלאל. הפרויקט הוא סיפור המשפחה הענפה של סבו המונה 14 אחים, כפי שהוקלט בראיונות לפני 20 שנה. סוף הפרויקט אמור להיות יצירת ספרון בכריכה קשה לכל אחד מהאחים. או כפי שהוא קרא לו: "Maus התימני". כדי לאזן את העכבר המשפחתי, מבליח מדי פעם קומיקס החתול שלו. החתול התפרסם במגזין הקומיקס "בלנדר" המנוח, ועכשיו מתפרסם ב"הצופר" המחולק חינם בתל-אביב פעם בחודש. בדומה לפרויקט שלו, שמפרש בציור קלטות שמע, גם קומיקס החתול הוא ללא בועות טקסט ועדיין רב הבעה.

אני ציור פוליטי-סקסי

יוצר נוסף שמפרסם ב"הצופר" והיה ממקימי "בלנדר", הוא דניאל גולדשטיין, שמפרסם במעריב את הקומיקס המשעשע "חפרפרת בתוכנו", ובעיקר אני אוהב את "צוקרמן שר האוצר" שלו. השר לא מתבייש להכות את אישתו או לקבל מציצה מהעוזרת הפיליפינית ואז להתקשר למשרד ההגירה. אחרי הכל, קומיקס הוא אחד הכלים הטובים ביותר לסאטירה וביקורת חברתית, ודניאל עושה את זה מצחיק.

אחד שלוקח את תרבות הנגד שני צעדים קדימה הוא אמיתי סנדי. גם הוא בוגר בצלאל. בבלוג האקטיביסטי שלו "מהגנה למאבק", תמצאו זה לצד זה פוסטים על קומיקס מהארץ ומחו"ל, ומידע על ההפגנה הבאה נגד הגדר בבילעין. סנדי, חבר בקבוצת "דימונה" וממשתתפי עיתון הקומיקס והרוק המיתולוגי "סטיות של פינגווינים", הפך את הבלוג למרכז חי של פעילות ומידע ומופיעים בו המון קישורים למה שרק תרצו: מלינקים לקומיקס ישראלי, דרך אתרים לציון 40 שנה לכיבוש בשטחים, ועד מתכון למרק עוף.

יתרון נוסף של הקומיקס ברשת הוא בדברים שלא היו עוברים את ה"צנזורה" התקשורתית בארץ. במילים אחרות, יש גם קומיקס עם סקס, וזו הרי אחת הסיבות העקריות שבגללה אנשים נכנסים לאינטרט מלכתחילה. בנוסף לתכנים של "סטיות", סנדי יצר יחד עם נועה אברבנל את הקומדיה הסקסית "שירלי", ואם תחפרו מספיק עמוק בבלוג שלו, תמצאו את ההתחלה של בת-אל (הבחורה, לא ההתנחלות), שהוא סטריפ מסען האירוטי לצמרת ולתחתית של שתי אחיות מעיירת פיתוח המבוסס על "ז'וסטין, או יסוריה של המידה הטובה" מאת המרקיז דה-סאד.

עוד יוצרת שלא מפחדת להכניס אתכם לכוס המטאפורי שלה, היא המאיירת אורית עריף. חרמנים? חפשו אותו בבלוג שלה ברשימות.

חזרה לבית ספר

אריאל ויסמן הוא היוצר של הקומיקס "אודי" בג'נענע. אני מעריך ש"אודי" הוא אחד משלושת הווב-קומיקסים הכי נצפים היום ברשת הישראלית, והוא ללא ספק קומיקס הבית שלי. עיקר הקהל של הגיבור המחוצ'קן הזה, הם מתבגרים בגילאים שונים, בעוד היוצר שלו לא מבוגר מהם בהרבה (בקושי 20) שרק בסוף השנה יתחיל את לימודיו ב- איך לא- בצלאל. עם זאת, בהרבה מהסטריפים, "אודי" פונה לקהל מבוגר ויותר אינטיליגנטי, הרבה פעמים דרך השימוש בטיפשות ובאלימות של גיבוריו.

בבלוג של אריאל, "הבלוג המסריח הזה", תוכלו לקרוא את דעתו על הקוראים שלו, על "אודי" ועוד. וגם נמצא שם הלינק שיוביל אותנו חזרה אל נקודת המוצא: אל אורי פינק.

כמה שנים לפני "אודי", יצר ויסמן את הווב-קומיקס הקינקי "הוברט הוברט" ששוכן היום באתר "עורלה" של אמיר דורי. אני לא ממש מכיר את הסיפור, אבל הקומיקס הזה זיכה את ויסמן בכבוד להכנס לאחד מפרקי "זבנג" תחת השם הוברט: הנה הלינק. לא הרבה זמן אחר-כך, תבוא הנקמה בגל ופינק בפרק של אודי. רוצה לומר: הקהילה לא כזאת גדולה ולא כולם אוהבים את כולם. כמו למשל במקרה הקיצוני של בן אל.

זבנג וגמרנו

"בקומיקס יש מעט מילים, אבל הרבה רגש ואמירה. קומיקס הוא ראי הנפש וראי החברה. בבלוג הזה אכתוב דברים שקומיקס מזכיר לי... על החיים". אלו המילים שפותחות את הבלוג "מה אומר הבלון שלך" של סנדי ש. הבחורה פשוט אוהבת קומיקס ממקום כן ואמיתי, והחיבור שהבלוג שלה עובר לאחרונה אל נסיונות כתיבת שירה, הוא התפתחות כמעט טבעית.

ואם כבר שירה, הבחירה האחרונה שלי הוא בקומיקס שאותי הכי מרגש, והוא בכלל לא ישראלי: "פופי", שהוא בעצם פופאי, אבל אז לא כתבו אותו עם א'. הקומיקס של פופאי התפרסם עם השבועון "חבריה" בראשית שנות ה-70 בחוברות נייר שמזכירות במגע שלהן את "הצופר" של היום. "עורך חבריה" היה המשורר יוסי גמזו שכתב קלאסיקות כמו "זוהי יפו" (ילדה), "לילה ראשון בלי אמא" ו"איפה הן הבחורות" (עם הקוקו והסרפן), ובנו של מבקר התיאטרון המיתולוגי חיים גמזו.

החוברות נפתחו בדבר העורך של גמזו. הטקסט כבר התיישן, אבל הזיכרון של קיראת החוברות "פופי" – שכבר אז היו ישנות – בדירה של סבתא שלי ז"ל, מבודד חברתית על הספה, נשאר טרי. הציורים הצבעוניים עדיין עושים לי את זה: וימפי טוחן המבורגרים, אוליב פקעת עצבים, ברוטוס חם על פופאי, יש מלא אלימות, כמעט תמיד מגיעים חייזרים, או תנין-חזיר, או סבתא זרש או הר געש שמתפרץ. ובסוף הכל נפתר בעזרת התרד שלמעשה מכניס את פופאי לפורמט הקלאסי של גיבור עם כוחות על. אצל בני דודים שלי היה אפשר למצוא גם את "טקס" ואת "אסטריקס". ואם בכל זאת לסיים עם לינק, צריך לעשות כבוד לכותב בכיר על קומיקס, אלי אשד, עם פרטים מאירי עיניים על עלילות פופאי המלח בארץ הקודש.