היי דרומה

אחד המוזיאונים הכי נעימים, חמים ומזמינים לביקור בתל אביב ובכלל, הוא מוזיאון נחום גוטמן בשכונת נווה צדק. בניגוד לחללי תצוגה מוזיאליים אחרים, בהם נפרש חלל ענקי בעל תקרות גבוהות, שתמיד מייצר אווירה חנוטה ושמרנית, הכניסה למוזיאון הזה דומה לכניסה לבית פרטי. כשמגיעים למוזיאון נחום גוטמן, בהחלט אפשר לשחרר את העניבות.

בימים אלו מוצגת בו התערוכה הקבוצתית "דרום דרום: מיפו ועד פלורנטין" באצירתה של טלי תמיר. הרעיון הבסיסי העומד מאחורי תערוכה זו, הוא יצירת דיאלוג או עימות בין דרום תל אביב כפי שהיא מופיעה בעבודותיו של נחום גוטמן (נעימה, מזמינה וללא קונפליקטים), אל מול דרום תל אביב של היום (מוזנחת, כועסת ודחויה), אותה מציגים אמנים אשר ברובם, כמו גוטמן בזמנו, גם חיים או עובדים באזורים אלה.

כמו תערוכות קבוצתיות לא מעטות שצצות מעל פני השטח בכל פעם ששוק האמנות בארץ מנענע איבריו וארנקו, גם תערוכה זו מייצרת תחושה מזמינה מאוד לקהל הרחב, בניגוד לתערוכות הממסדיות והמוקפדות האחרות בעיר. בזכות האווירה הלא מחייבת, שמאפשרת למבקרים להסתובב ללא תחושת יראה מהמקום או מ"גודל המעמד", הופכות תערוכות כמו "דרום דרום" להיות חלק מרכזי מסצנת האמנות בארץ, שמייצרת קירבה גדולה של הקהל הרחב לנושא האמנות העכשווית.

החלק הפחות טוב של תערוכות אלו, הוא שלרובן אין ערך אמנותי רב. חלקן כוללות יצירות שאינן מתקשרות כלל עם הרעיון או הקונספט הכללי אותו מנסה התערוכה או האוצר להציג; לא תמיד יש הקפדה על איכות העבודות; והאמנים המשתתפים בהן הם רבים, ונדמה כי נבחרו באופן אקראי למדי. במקום שימת דגש על עבודות חדשניות במיוחד, ישנו, גם בתערוכה זו, דגש על רעיון אוצרותי אשר מתקשר להווה שלנו כאן, למציאות הפוליטית ולנושאים "החמים" בהם עוסקת התקשורת והחברה הישראלית.

כל תושב תל אביב יודע ומכיר את ההתעוררות שחלה בדרום העיר וגם ביפו - אותה מגמה אשר החלה לפני כ-15 שנים, אם לא יותר, עם המעבר של צעירים לפאתי דרום תל אביב, שכונת פלורנטין ויפו, מתחזקת במיוחד בשנים האחרונות, וצפון העיר, שפעם נתפס כמסוגנן ומתקדם, נתפס היום כזקן, בורגני ומשעמם.

"דרום דרום" שעוסקת באזורים אלו של העיר, מציעה מבט ביקורתי שמעלה שאלות רבות על מה היה כאן פעם, מה יש עכשיו, ומה יכול היה להיות. לצד דרום תל אביב-יפו הנאיבית, הפסטורלית, והנעימה של גוטמן, מוצגת דרום העיר של היום: מוזנחת, שולית, רועשת וצבעונית, בה חיים עובדים זרים, ערבים, יהודים, שכבות אוכלוסיה חלשות, ומתקיימים בה קונפליקטים רבים.

מבנה התערוכה עובד כך שלצד יצירה של גוטמן, מוצבת יצירה עכשווית של אחד האמנים העכשוויים, כשלעתים הן מתייחסות האחת לשנייה. גוטמן, שהגיע לארץ בתור ילד, הוא הצייר בהא הידיעה של תל אביב, ומעבודותיו נשקפת ישראל כפי שהיינו רוצים שתהיה, או כפי שלימדו אותנו לחשוב שכך פעם הייתה: נאיבית, תמימה, לא מזיקה, מקבלת, יפה וטובה. בעוד שהיום, באותם אזורים ממש, יש הזנחה וריקבון, והתעלמות של הממסד התל אביבי מדרום העיר ומיפו ואוכלוסיותיה בפרט.

דוגמא טובה לדיאלוג בין הזמנים הוא הקיר שמציג את עבודותיו של דוראר בכרי מול אלו של גוטמן. בעבודה "פועל בנמל ת"א" משנות ה-50 של גוטמן, מוצג הפועל כגבר סקסי, חזק, שרמנטי. הוא לבוש טוב וחיוך נסוך על פניו. הפועל של בכרי לעומת זאת, אוכל תפוח, כשבגדיו מכוסים בצבע. הוא מדוכא, עייף, חלש, שמן ודחוי. עבודה אחרת של בכרי, "קו 46", מציגה את האוכלוסייה הנוסעת בקו אוטובוס זה ובעצם מאכלסת חלקים גדולים מדרום העיר, אותה אוכלוסיה שאנחנו מעדיפים לא לדעת עליה או על החיים האומללים שלה דבר, למרות שהם גרים ממש לידינו: עובדים זרים מאפריקה, מתאילנד, ממזרח אירופה.

"דרום דרום" כוללת עבודות טובות לצד עבודות לא מעניינות, אך הביקור בתערוכה מעלה אצל המבקר את השאלות אותן, כך נדמה, שאפה האוצרת להציג. עבודה אשר עושה בדיוק את זה, למרות שאין בה ערך אמנותי או אסתטי חזק שמשאיר רושם בל יימחה, היא "ראשית הצירים": עבודת צילום המוצגת על סוג של קרטון ביצוע, המביעה את מחאת האמן על ההתעלמות של מקבלי ההחלטות בתל אביב דאז מצרכי החברה והרחוב. "ראשית הצירים" היא נקודה ממנה יוצאות קואורדינטות של מערכת מרחבית מסוימת, ואליה מתייחסים כל שאר המיקומים האחרים.

נקודה זו הייתה פעם גימנסיה הרצליה. היום היא מעין חלל שחור מתחת למגדל שלום, בדיוק בנקודת המפגש שלו עם רחוב הרצל (שתוכנן בזמנו להיות הרחוב המרכזי של תל אביב, שהייתה אמורה להמשיך ולצמוח סביבו). אותה נקודת מפגש מתועדת גם על ידי גוטמן כמובן, בימים בהם הבניין המפואר של הגימנסיה עמד בראש רחוב הרצל והיווה השראה לאזור כולו. כיום אותו שטח ממש הוא זנוח, מלוכלך, אפלולי ורחוק מהתודעה – מה שמעיד על מצבה של דרום תל אביב ויפו כולה. חוסר ההבנה הבסיסי של צורכי העיר ותושביה, הקפיטליזם הדורסני שלא מתחשב באף אחד ובשום דבר, הוא הסיבה לכך שקם הבניין של כלבו שלום על הריסות הגימנסיה, ואולי גם חלק מהסיבה לכך שרחוב הרצל עם הבתים היפים שבו, למרות תחייתו המאוחרת, סבל משנים רבות של הזנחה.

"דרום דרום" כוללת גם תצוגת תחריטים לא-מוכרים של נחום גוטמן משנות העשרים, המתארים את יפו, וכן מקבץ ציורים ואיורים שלו שהושאלו מאוספים פרטיים ומאוסף מוזיאון תל אביב. עבודותיו מוצגות לצד צילומים, ציורים, מיצבי וידאו וסאונד, ופרויקטים עכשוויים אחרים שנעשו במיוחד לתערוכה, ביניהם גם תצוגה מתוך מוזיאון המטקות היחיד והראשון בעולם, הממוקם ברחוב שבזי בנווה צדק.

האמנים המציגים לצד נחום גוטמן הם: חנה בן חיים-יולזרי, נעה בן-שלום, בילו בליך, אדם גרשוני, אירית חמו, מאיר טאטי, דוד טרטקובר, קובי לוי, יואב מאירי, רועי מרדכי, אמנון ניסים ומוריס צדוק (אולימפיק ספורט, בת-ים), רמי סעדי, דוראר בכרי, ציפה קמפינסקי, עדי קפלן ושחר כרמל, נטלי קרטס וזאב מאור, רות שלוס וקרן שפילשר.