עמוק באדמה

אמון יריב הוא מהנסיכים של סצינת האמנות הישראלית. יריב הוא בעליה של גלריה גורדון ובנם של הלית ישורון ושיה יריב. בשנות ה-60 הקים את הגלריה, שהפכה לימים לאחת הגלריות המובילות בשדה האמנות המקומי, והיה לאחת הדמויות החשובות והמשפיעות ביותר בתהליך התפתחותו של שוק האמנות בארץ. יריב, איש עסקים וסוחר אמנות נחשב, הוא גם אמן שמציג כעת את תערוכת היחיד שלו "בראשית באר" במוזיאון תל אביב לאמנות.

משום מעמדו וייחוסו המשפחתי, קשה שלא לתהות האם שיקולים אינטרסנטיים של הנהלת המוזיאון הם אלו שהובילו לתערוכה הזו, או האם קיבל את ההזדמנות שמגיעה לו. אך בלי קשר לנסיבות בהן נוצרה התערוכה, חשוב לציין שיש בה משהו שמשאיר חותם על הצופה, אם כי לא במובן הרגשי.

תערוכת היחיד של אמון יריב היא תערוכה פוליטית, המשקפת במידה רבה את השקפותיו. יריב, סרבן שטחים שישב בכלא על סירובו לשרת בתחומי יהודה ושומרון, "בשטחים המשוחררים/ כבושים" (כמאמר הטקסט שמלווה את התערוכה), הושפע רבות מחוויה זו, שגם הפכה להיות תצלום ענק של חומת בטון חשופה, מלוכלכת ומכוסה במלט. נקודות הצבע היחידות בתמונה, ואולי גם בתערוכה כולה, הן מה שנראים כמו שברי זכוכית או כנפי פרפרי מוטבעים במלט לכל אורכה של החומה.

התערוכה ככלל, מורכבת מתצלומי סטודיו ענקיים שהצבעים השולטים בהם הם צבעי אדמה כהים - שחור, אפור, חאקי - ומעט שמיים בהירים פה ושם. התחושה הכללית היא מלנכולית, אפלה וקצת מזכירה כניסה לחדר מתים שהשקט שולט בו. הדימויים הארכיטיפיים המוצגים בצילומים הם בעלי זיקה חד-משמעית למושג "ארץ ישראל", אם מנקודת מבט היסטורית, פוליטית, אידיאולוגית, צבאית או מדינית.

בסדרת צילומים שנקראת "עצים וחבלים" מוצגים גזעי עץ מבותרים, שמזכירים בטקסטורה ובצבעים שלהם איברים כרותים של בעלי חיים או בני אדם. הם מונחים האחד ליד השני, עקורים מסביבתם הטבעית, כאילו היו פוחלצים. באותה הסדרה, נכלל צילום ענק של עץ גדוע המונח בתנוחה שמזכירה גוף אדם כרות, כשמאחוריו שאריות קיר ובטון של מה שהיה פעם בית. דימויים נוספים שהם בעלי הקשר חזק מאוד למצב הפוליטי-מדיני של ארץ/ מדינת ישראל, הם עצי זית המקיפים באר אבן ישנה; פעמון כנסייה ענק; שרשרת (אולי מסבחה) עשויה מזיתים ותמרים מיובשים; חלונות מסגד; אבנים ירושלמיות; פרי הרימון המצולם כאילו היה כלי הנשק שזה עתה התפוצץ ונשרף. אחד הצילומים אף מציג ראש חזיר (כמושג סימבולי המלווה את ההוויה היהודית והערבית בהקשר הדתי והפוליטי) קבור באדמה כשלשונו מעט משתרבבת החוצה.

את התערוכה מלווה טקסט, אותו כתבה שבא סלהוב, וניכר כי עמדותיה הפכו לנדבך חשוב בתערוכה. הטקסט הארוך, שמטרתו לספר ולהציג את הרעיון מאחורי הדימויים, ארוך מאוד ולעיתים נדמה כי מדובר יותר בשירה שנוגעת במקומות שהם לא לגמרי רלוונטים לתערוכה עצמה. הצילומים המוצגים הם (במכוון) מאוד סינטתיים, קרים, חסרי נשמה, הכוללים עצמים שנעקרו מסביבתם הטבעית והועברו לתחומי האולפן הסטרילי והמלאכותי. הכל מאוד מחושב ומעוצב: גזעי העצים מאופרים כמו גופות לפני טקס אשכבה, ויש דממה מסביב.

אין ספק שהצילומים הענקיים משאירים רושם רב על המתבונן, אך יתכן כי מרוב הרצון לאטום את הדימויים ולמסגרם כעדות לגדיעה של האוכלוסייה הערבית מאדמותיה, גם הרגש והאמוציות הוקפאו ומוסגרו ביחד איתם.