הוליווד כבר לא זוכרת

תערוכה קטנה ומעניינת, אם כי גם קצת מפוספסת, מוצגת בימים אלה במבואה של תיאטרון "תמונע" תחת הכותרת "אמריקה". את תערוכת הצילומים אצרו יחדיו מעין אמיר ובועז ארד, שניהם דמויות מוכרות בתחום האמנות בארץ: ארד הוא אמן מציג תערוכות ומורה לאמנות, בין השאר. מעין אמיר מייחצנת גלריות ומוזיאונים, עושה עבודות וידאו עם רותי סלע ולובשת כמעט כל כובע אפשרי בשדה האמנות המצומצם שלנו.

את התערוכה מרכיבות ארבע סדרות קצרות של צילומים מאת ראובן גבירץ, רונה יפמן, אילן ספירא ואיל פריד, המציגות דימויי נוף, בני אדם וסיטואציות שניתן לקשר אותם למושג "אמריקה" ולכל מה שהוא מייצג. האוצרים יוצאים מנקודת הנחה שהקולנוע ההוליוודי והצילום האמריקאי טבעו בנו תבניות של דימויים אותן אנו מקשרים לאמריקה באופן אינטואיטיבי. בתערוכה זו הם מנסים לבחון כיצד יכולים תצלומיהם של ארבעת הצלמים הישראליים, שגם צולמו בארץ, להפוך לכאלו המייצגים דימויים אמריקאיים קלאסיים ואפילו קלישאתיים.

ארבעת הצילומים של רונה יפמן שמים את השיער הבלונדיני המחומצן במרכז. הבלונד, שהוא אחד מסמליה החזקים ביותר של הוליווד לאורך השנים, הפך לסמל היופי האולטימטיבי, לראווה, למשהו נחשק ובלתי מושג. לא במקרה נראית באחד הצילומים על שפת הים אישה בלונדינית, מעט מבוגרת, שמזכירה בתנוחה ובמבט את מרילין מונרו - סמל הבלונד הנצחי. בשאר הצילומים, מוצגים גבר עם פאה בלונדינית שמשקפיים גדולות ובנדנה אדומה מכסות את פניו; שלושה ילדים מחומצנים על ספסל בשכונה; ואשה שחורה, כנראה זונה, עם שיער מחומצן ולבוש פרובוקטיבי, משוחחת בטלפון.

סדרת צילומים אחרת, מאת איל פריד, שכנראה מצולמת במתנ"ס או במועדון שכונתי אחר, מתעדת אינטראקציות בין ילדים למאמניהם במועדון איגרוף. גם נושא האיגרוף, כמו הבלונד, נקשר בעבותות לדימויים הוליוודיים חזקים ולהיסטוריה האמריקאית בכלל. בסדרת צילומים אחרת, של אילן ספירא, מוצגים ארבעה תצלומים בשחור לבן, שמתעדים סצנות מחייהם של עובדים זרים שחורים בישראל. את הסדרה הקטנה תוחמות שתי תמונות צבעוניות מכל צד: באחת מצולם זוג ביום חתונתו - הוא כורע ברך מול אשתו הטרייה וההרה, שניהם בפנים קפואות ועייפות על רקע טאפט צבעוני וזול. בצילום השני נתפסו שני ילדים שחורים משחקים בחוץ, לבושים כחתן וכלה, מחייכים.

בסדרת צילומים נוספת של ראובן גבריץ, מתועדת ספק משפחה לבנה ספק קומונה - פעם בשטחים פתוחים בטבע ופעם ליד תא המטען של הרכב במגרש חניה, לצד צילום פנים מטושטש של ילד. דומה כי הם אמורים לייצג את אמריקה הלבנה - זו שחיה במרחבים בלתי נגמרים, הרחק מניו יורק או מקליפורניה.

בין העבודות מפוזרים טקסטים של ז'אן בודריאר, מגדולי הוגי הדעות בצרפת של המאה ה-20, שהלך השנה לעולמו, מתוך הספר "אמריקה": יומן מסע שמבקש לחשוף את הבנאליות שמאחורי התרבות האמריקנית כמייצגת של תרבות הראווה, הכולל תובנות על מצבו של האדם ועל מצבה של המודרניות.

"אמריקה היא הגרסה המקורית של המודרניות. אנחנו הגרסה המתורגמת או המדובבת שלה. אמריקה מגרשת את גרסת המקור, היא לא מטפחת שום מקור או אותנטיות מיתית, אין לה עבר או אמת מכוננת. כיוון שלא הכירה צבירה פרמטיבית של זמן, היא חיה בעכשווית אמיתית. מאחר שלא הכירה צבירה איטית וחילונית של עקרון האמת, היא חיה בסימולציה תמידית, בעכשוויות התמידית של הסימנים. אין לה טריטוריה קדומה. הטריטוריה של האינידאנים חיה היום בשמורות ויש לה ערך זהה לרמברנטים ולרנוארים במוזיאון. אבל זה חסר חשיבות- לאמריקה אין בעיית זהות. בעתיד העוצמה תהיה בידי עמים חסרי מקור וחסרי אותנטיות, שיידעו לנצל את המצב עד תומו." (מתוך" אמירקה", טקסט שמופיע בתערוכה).

למרות הכוונות הטובות לייצר דיון מעניין על אמריקה ובעיקר עלינו בתוכה, קשה לצופה שמזדמן לאזור המבואה של "תמונע" להבין את הקשר בין הטקסטים המפוזרים לבין הצילומים המוצגים. קטעי הטקסט אינם מתייחסים לתמונה אחת, ולמעשה קשה לדעת כיצד יש להתייחס אליהם ובאיזה הקשר הם הוצבו. הבחירה הזו עושה את כל הצפייה בתערוכה מעט סתומה, חסרת נקודת התייחסות.

מעבר לכך, האופן בו מוצבת התערוכה לא מושך אליה את העוברים ושבים בדרכם למופעים המוצגים בתיאטרון. הצילומים והטקסטים ממוקמים על הקירות כבדרך אגב, ואין שום דרך לדעת שזו תערוכה ולא אוסף צילומים מקרי. למרות זאת, יש כאן ניסיון, גם אם מעט מופנם, להציע לצופה הישראלי נקודת התבוננות אחרת על עצמו (תחת צילה של אמריקה).