בין צורה לאמורפיה

חלל תצוגה חדש נפתח בשכונת פלורנטין, שהיא ביתם ואזור עבודתם של אמנים רבים. בפינת הרחובות פלורנטין והשוק, במקום בו היה פעם הסטודיו שלה, פתחה גילת נדיבי חלל תצוגה חדש, שמטרתו להביא לחשיפתם של יוצרים צעירים. נדיבי, אוצרת התערוכה ויוצרת בעצמה, שאחראית בין השאר גם על בובות הסאדו-מאזו הממוקמות על המדפים בבאגסי, אחד הבארים השכונתיים, מצאה לנכון למקם את הגלריה דווקא בשכונה המתחדשת שבה גם גרה ויצרה לא מעט שנים.

התערוכה הראשונה של חלל התצוגה הנעים והמרווח הזה, היא התערוכה הקבוצתית REFRESH, המציגה עבודות של חמישה עשר אמנים צעירים, רובם ישראלים, חלקם מוכרים מאוד ואחרים ממש בתחילת דרכם בעולם האמנות.

את הכניסה לחלל התצוגה המרכזי, שנמצא בקומה התחתונה, מקדמת עבודתה של אפרת פלג, שממנה שאלה התערוכה את שמה: מקלדת מחשב התלויה על הקיר, שמקשים שחורים המשולבים בה יוצרים את המילה REFRESH. הקונספט הכללי שמאחד את העבודות המוצגות, הוא העיסוק במרחב שבין הצורך לשמור על צורה - על משהו מוגדר ומוכר, לבין הצורך להשתחרר מכבלי הידוע והברור, אל תוך עולם אבסטרקטי שיש בו ביטוי וחיפוש עצמי.

אלמנט הנוכח-נעדר בולט מאוד בעבודתה של קרן גפן - טריפטיך שבו מעין שלוש שבלונות של אותן פנים, שעולות אחת על השנייה והצבע נוזל מהן למטה, לאורכו של הבד. בחלקו המרכזי, הענק, מביטות פנים נשיות לכיוון מעלה. משני צידי העבודה הזו, שנקראת פורטרט עצמי, מוצבות שתי עבודות שבכל אחת מהן מופיעה רק רעמת השיער של אותה דמות נשית מרכזית. גם כאן הצבע נוזל על הבד לכל אורכו.

מאשה זוסמן מציגה הדפסים על עץ יפים ומאוד מיניים, עם חריטה סיזיפית של עט כדורי בצבעים טבעיים. רחל קיני מציגה ציורים רגישים ועדינים של מעין צלליות, עם פנים מוגדרות שמנסים לתפוס רגעים בילדות רחוקה ונעלמת.

את החיפוש ואת הצורך לצאת מהצורה המוכרת אל משהו חדש, ניתן לראות בבירור בעבודותיו של איתן ויתקון - צילומים גדולים וצבעוניים של מקומות ציבוריים שהם בעצם צילום השתקפויות דרך זכוכית. הנוכח והלא נוכח מקבלים מימדים אחרים; ההשתנות החברתית והאורבנית (שאותה אגב אפשר להרגיש בפלורנטין עד מאוד) באה לידי ביטוי תוך חיפוש של נקודת מבט חדשה.

התערוכה כוללת גם עבודת וידאו מרתקת של עדן עפרת, שגם בה החיפוש והרצון לברוח מהמסגרת הופך למוחשי ביותר: דמותה של האמנית שוכבת בתוך ארון מתים פתוח, שמורכב על הרצפה. הים שגליו שוטפים את הארון מכל כיוון, לא מזיזים אותו. דמות של גבר משחילה בה חרבות כמו במופע קסמים. את החרבות היא הופכת למשוטים ומפליגה לה לים, משאירה את ארון המתים מאחוריה. המשחק בין הנוכח והנעלם מקבל כאן נקודת מבט שונה, של חיים ומוות.

פתיחת החלל החדש, שמרגיש מאוד נינוח ומזמין (כמו כל השכונה עצמה בה הוא ממוקם), היא חלק ממהלך מבורך של חיבור שכונת פלורנטין למקומות מהם באים רבים מתושביה: אמנות, יצירה, חיפוש ויצירת אלטרנטיבה לזרם המרכזי הקיים בשדה האמנות ובתחומים אחרים בכלל. רבים מהאמנים אשר מציגים כאן, גם יוצרים וחיים באזור, וניכר כי רוח השכונה מגיעה גם לחלל התצוגה הנעים הזה. מעבר לכך שעצם קיומו של המקום הוא מבורך, התערוכה הפותחת המוצגת בו, היא מעניינת, מתקשרת מגוונת וקלילה, והיא עוד צעד קטן שעולם האמנות הישראלי עושה לכיוון חוץ.