אמנות לעם

גם השנה, כמדי סוכות, נערך פסטיבל אמנות הארץ, פסטיבל האמנות הגדול ביותר בישראל (להוציא את הביאנלה בהרצליה, שהוצגה גם היא בסוכות בפעם הראשונה) בחול המועד: הזמן בו יכולים להגיע המוני בית ישראל על מנת לחזות במגוון רחב של יצירות אמנות ישראליות. רק שהפעם, להבדיל משנים קודמות, ההיצע לא היה גדול יתר על המידה. עד היום נערכה תערוכה זו במתחם חברת החשמל שבנמל תל אביב, בעוד שבניין תחנת רדינג ההיסטורי, בו הייתה מוצגת התערוכה המרכזית, היווה את גולת הכותרת של הפסטיבל.

הפעם החליטו המארגנים להוציא את "אמנות הארץ" למקום אחר, שונה בתכלית: אל נמל יפו המתפורר, שריח הים והדגים המטוגנים מתערבב בו עם המראות הישנים של ההאנגרים המטים לנפול וקירות הבטון החשופים והמוזנחים. המוני המבקרים שנוהרים לנמל הדייג הישן, מגלים אטרקציות ופעילויות לילדים, ועשרות דוכנים המציעים חפצי אומנות, תכשיטים, פריטי אספנות ועתיקות בסגנון שווקי הפשפשים של פריז ולונדון, שחלקם כוללים גם כלי פורצלן, צעצועים יד שנייה ועוד מציאות. יריד העתיקות הזה התווסף השנה לתצוגת הדוכנים המסורתית של "אמנות הארץ", שכוללת ציורים, הדפסים ועבודות יד רבות, והשתלב יפה באווירת המקום.

במרכז הפסטיבל מוצגת התערוכה "לחם ושעשועים" שאוצר אורי דסאו. המילה "לחם" מייצגת את החתירה של התערוכה אל הבסיסי, אל היסודי; והמילה "שעשועים" מפנה אל עולם של מותרות, של זוהר וראווה. השם נלקח מנאומו המפורסם של יובנאליס, מהחשובים שבמשוררי רומי, אודות השחיתות והנביבות שפשתו בעמו, ש"רק בשניים ישימו מעיינם - לחם ושעשועים". שמה של התערוכה, לדבריו של האוצר, מתייחס להמוניות שבבסיס האירוע, כלומר, לעובדה שיותר משמדובר בתערוכה, זהו בעצם קרקס שזמן התצוגה שלו מוגבל, והוא קולט לתוכו רבבות מבקרים וילדים, אך בו בזמן, הוא עוסק ברמות שונות של קולקטיביות ותודעת ההמון בישראל.

בין האמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה: גלעד רטמן, עזרא אוריון, יואב שמואלי, אבשלום עוקשי, מיכל הלפמן, מיכל נאמן, משה קופפרמן , ציבי גבע ,משה ניניו, חיים לוסקי , אדם רבינוביץ', גיל מרקו שני, נחום טבת, אבנר בן גל ועוד.

להבדיל מתערוכת "אמנות הארץ" של השנה הקודמת, שבה הוצג מגוון עבודות רחב מידי של עשרות אמנים, "לחם ושעשועים" אינה סובלת מעומס יתר ואינה מכבידה או מעיקה על קהל הצופים, כפי שקורה לא מעט בתערוכות קבוצתיות או באירועי אמנות גדולים בסגנון הביאנלה בהרצליה. גם כאן, כמו בהרצליה, הרעיון מאחורי התערוכה הוא נזיל - ניתן להתאים לו עבודות רבות, שחלקן מייצגות את "הלחם" וחלקן את "השעשועים" או את שני ההיבטים גם יחד. יחד עם זאת, מוצגות בתערוכה עבודות שהקשר שלהן לקונספט הזה הוא קלוש ביותר. ברוב המקרים מדובר בעבודות שאינן חדשות, והוצגו בעבר.

עבודה טובה ומסקרנת שמושכת תגובות רבות מהמבקרים, היא זו של לאריסה וולף "ARE YOU PART OF A NATION", שגם מצליחה להדגיש את ההמוניות של האירוע כולו: המשפט הזה, שההמשך שלו הוא "YES UNFORTUNATELY", נתון בתוך מסגרת ענק. האותיות שמרכיבות אותו, כל אחת בצבע אחר, צמודות אחת לשנייה. השאלה הפשוטה והתשובה שניתנת לה, מעלות מחשבות בדבר הדחיסות שלנו כאומה, המחויבות שלנו אליה והרצון להשתחרר מכל זה. כל השאלות האלו מקבלות משנה תוקף כשאתה נמצא בעיצומו של אירוע המוני ורועש, המתרחש בחג שמטרתו, בין השאר, היא גם להגדיר אותנו כאומה.

חיים דאועל לוסקי הציג שני צילומים מוגדלים ומעט מטושטשים. באחד נראית גופתה של ילדה קטנה שוכבת על מזרון. חולצתה מופשלת ופניה מוכתמים בדם. הצילום השני מציג ראשי גופות המציצים מתוך ארונות בחדר מתים. לצד הצילומים האלו, מוצג חלון קטן בקיר בטון חשוף עליו מוקרנים בו-זמנית אסופת קטעי וידאו המתעדים עיסויים, טיפולי גוף ונהנתנות רבה.

עבודה טובה אחרת, שפחות נוגעת לקונספט של התערוכה, היא פינת הסלון ה"משובטת" של ערן נווה - חדר שנראה כאילו העבירו מראה באמצעו: שתי כורסאות זהות, לצידן שולחן זהה, ובזווית הקיר, ציור ממוסגר של פניו המעוותות של מייקל ג'קסון. כאן המקום לציין כי שמות האמנים ושמן של היצירות נעדרו מחלק קטן של העבודות, וחבל שכך.

"אמנות הארץ" מסתמן השנה כקרקס אמנות נודד שכדאי לנסות ולספוג את מה שיש לו להציע, כולל את תפאורת הנמל הישן, על המבנים הענקיים שבו, פניהם של הדייגים בנמל והרוח הנושבת מהים, שהם חלק לא פחות חשוב מהעבודות באירוע.

היום, יום שלישי 2/10, הוא היום האחרון של התצוגה.