פשפוש בכיבוש

המפגש שהחל בישיבה על המדשאה המוריקה ב"ככר איל" שבגבעת אנדרומדה ביפו, הגיע אל סיומו בשכונת עג'מי, כשהקהל קם על רגליו בניסיון להיפטר מעפר השביל שדבק במכנסיו. את הסיור הנחה פאדי שביטה, הפעיל בקבוצת סדאקה – רעות ובוועדה העממית נגד הריסת הבתים ביפו, כאשר הוא מציג את בעיות הדיור והנישול של האוכלוסיה הערבית ביפו דרך מדיניות של פינוי והריסה. בדרך חזרה הוא שאל אותי:

"Where exactly are you all from?"
"oh, there are people from all over the world on this group"
"and you…?"
"I'm from here, Tel-Aviv….."
"אה...אז את מדברת עברית..."
"כן....אתה גם...."

הבלבול הזה שארך רגע, הביא לסיומו של טיול יוצא דופן עבורי בבוקר בתל אביב-יפו. יוצא דופן משום שבניגוד לשוטטות קבועה ברחובות העיר, הפעם הסיורים נערכו באתרים המוכרים כחלק מקבוצה מאורגנת ויצרו מבט אחר, זר לעתים, על סביבה מוכרת.

עג'מי, מנשייה ואנדרומדה היוו רק פרק אחד מתוך סמינר נייד שהתקיים בסוף השבוע האחרון בערים לוד, אבו גוש, מודיעין עילית, בילעין, רמלה וטייבה, תחת הכותרת "מרחבי סף" (Liminal Spaces). עשרות אמנים, חוקרים ואקטיביסטים מרחבי העולם התקבצו במטרה לבחון מקרוב את המציאות של הכיבוש באותן ערים שקיבלו את כותרת הסמינר, "אזורי עימות ואוכלוסיה מעורבת כמקרה מבחן לגבולות פיזיים ותרבותיים בין ערבים ליהודים".

מאחורי היוזמה עומדים המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון והאקדמיה הבינלאומית לאמנות בפלסטין, שבסיוע האיחוד האירופי מפיקים את הסמינר בשנתו השלישית. המטרה המוצהרת היא להשתמש בסמינר כזרז ליצירתם של פרויקטים חדשים, ליצור תהודה לעוולות הכיבוש ולאתגר את הקשר שבין האמן למעורבותו הפוליטית בקהילה. בין העבודות שנוצרו בעקבות הסמינרים בשנים הקודמות נמצאים פיטר פרידל עם "The Zoo Story", אזרא אקסמייה עם "Frontier Vest" ויעל ברטנא עם "Summer Cump“.

"החלטנו לא להגביל את תוצאות הסמינר לתערוכה יחידה בסופו, אלא דווקא לפתוח את היריעה למגוון של פרויקטים שיקבלו במות שונות ומימון ממקורות נוספים", הסבירה גלית אילת העומדת בראש המרכז בחולון. האמונה במפגש המשותף כקרקע להיווצרותה של יצירה, בולטת אפילו יותר על רקע הביאנאלה ברמאללה שנסתיימה השבוע, אליה לא הוזמן אף אמן ישראלי.

לימינאלי בתחת שלי// איתמר שאלתיאל

"מרחבים לימינליים" הוא סמינר אמנות ישראלי-פלסטיני שנודד בין לוד, רמלה, אבו גוש, מודיעין, טייבה ויפו, או, כפי שמגדירים זאת מנסחי הקומוניקט, "אתרים שונים בארץ, שהפכו בידי הריבונות הישראלית למעבדה של אורבניזם המבוסס על אמצעים קיצוניים של הפרדה אתנית". מאחר שלא הלכתי לסמינר הנ"ל, אולי עדיף היה לו הייתי שותק עתה. ואולי הייתי שותק לולא הקומוניקט, שבזכותו התוודעתי לקרקס הנודד הלז, טרח לציין כי מטרת הסמינר היתה "לאתגר את יכולתה של האמנות לשמש מוליך לשינוי פוליטי וחברתי".

אמנות יכולה להיות פעולה פוליטית. אמנות יכולה לחלחל לליבם ולמוחותיהם של בני האדם, ולעצב שם פעולות אחרות. אמנות יכולה להטיל זרקור, להטיל אימה, להטיל רפש. בזמנים כאלה, בזמני כיבוש, מן הראוי שתעשה כך, לפחות לפעמים. אבל הסמינר הנ"ל אינו פעולה פוליטית, קשה לקרוא לו אפילו פעולה. להמשך הקריאה>>