נמל בית: בין דרמה חברתית לסרט גנגסטרים
סרטו של ארז תדמור לא חוסך בביקורת אודות הסתאבות העבודה המאורגנת, וה"סוציאליזם החזירי", וזה די מדהים, ובמידה מסוימת גם מרענן
אחרי כשלושה עשורים של קריירה כימאי, אהרון אביטן (יורם חטב) החליט להטיל עוגן. הוא נכנס לתפקיד ניהולי בנמל אשדוד, ומקדיש את זמנו הפנוי למאמץ לשקם את היחסים עם בתו (לירון בן שלוש), שכועסת על האב שהרבה להפליג הרחק במקום להיות לצידה. אלא שהקרקע במקום העבודה החדש עוד פחות יציבה מזו שעל הספינה, משום שהבוס האמיתי בנמל אינו המנכ"ל בן עמי (שרון אלכסנדר), אלא יו"ר ועד העובדים הכול יכול רחמים אזולאי (שמיל בן ארי). הוא דואג לעובדים, והם בתמורה דואגים לו. תמורת ג'סטה כמו לשטוף לו את האוטו תוך שימוש במשאבי המקום, או לעזור לו לסחור במשלוחים ש"נפלו מהמכולה", הוא מונע מטרדים כגון שעון נוכחות או, אתם יודעים, כל העניין המעיק הזה של לבצע את העבודה כמו שאומרים לך. בין אזולאי לאביטן, שמגולמים בידי שני שחקנים מצוינים, מתפתח קרב ראש בראש.
אף על פי שבכתוביות הסרט מופיעה הבהרה שכל קשר לדמויות במציאות מקרי בהחלט, ספק אם מישהו יכחיש את ההשראה שספג התסריט ממעלליו של אלון חסן, האיש החזק לשעבר בוועד עובדי נמל אשדוד שהואשם בשוחד, ושותפיו העסקיים נשלחו למאסר. אמנם הפרשה ההיא כבר ירדה מהכותרות, אך בכל זאת "נמל בית" יוצא בתזמון ששומר אותו רלוונטי לנושאים הבוערים. בתקופה בה ראש הממשלה מציב בראש סדר היום את שאלת השידור הציבורי, והקואליציה כמעט נופלת בגלל המחלוקת סביב "ניקוי האורוות" במחיר שליחת העובדים הוותיקים הביתה, ובשבוע בו מתפוצצת פרשייה מצחינה אודות הדילים לכאורה בתעשייה האווירית, ברור שהנמל הוא רק תפאורה לסיפור שהיה יכול להתרחש בכל ארגון (תפאורה יפה, גם הודות לצילום של זיו ברקוביץ' וגם בגלל השילוב המעניין של הים הפסטורלי עם הרציפים, הציוד הכבד, והמבנים הכעורים).
אך מכיוון שלא מדובר בדוקומנטרי, במוסף כלכלי ובטח שלא בעוד תוכנית תחקירים, את הדילמות הארגוניות מתבלות נגיעות מלודרמטיות. מלבד עלילת המשנה על מאמציו של אביטן להפשיר את היחסים עם הבת, והקשר המתפתח עם עמיתה לעבודה (אנה דוברוביצקי) גם העימות עם אזולאי לא נותר מקצועי גרידא, אלא נטען באישי, משום שלמשפחותיהם עבר משותף וקשרים הדוקים. זה מובן ועובד, אך לעומת זאת, כשהסרט מנסה להוסיף עניין באמצעות הדגשת ההשקה לעולם הפשע, לדרמה החברתית לפעמים מתפלק בטעות סרט גנגסטרים. קשה להאשים אותו, המציאות אכן מבלבלת, בטח כשהיא מתווכת בידי תקשורת שלפעמים מציירת אותה באופן שמקשה להבדיל בין לשכת יו"ר הוועד לזו של סילביו מ"הסופרנוס" במועדון ה"באדה בינג". הליהוק ואופן הסיפור מבקשים לשמור על ריאליזם מחוספס, כשהאסתטיקה נובעת מהמבע הקולנועי ולא מהאנשים קשי היום ומחייהם. הטיפוסים אכן נראים מוכרים ואמינים, אולם פה ושם שמים להם בפה שורה שאמורה להיות משפט מחץ, אך גורמת להם להישמע כמו דמויות מסרט.
סרטו של ארז תדמור (שגם כתב את התסריט יחד עם שלמה אפרתי) לא חוסך בביקורת אודות הסתאבות העבודה המאורגנת, וה"סוציאליזם החזירי", וזה די מדהים, ובמידה מסוימת גם מרענן. רובם המוחלט של יוצרי הקולנוע בארץ ובעולם, בטח אלה שמזוהים עם נושאים חברתיים (קן לואץ', מייק לי), לרוב משתייכים לצד השני. זהו ז'אנר שהרגיל את הצופים לחשוב על קפיטליזם בתור מילה גסה. כאן, גם בהשראת דיווחים כאלה ואחרים על המציאות, יש סצנות על מנגנוני חלוקות ג'ובים ומעטפות, ופועלים שיוצאים להפסקת עשר שנמשכת בין ארוחת הבוקר לארוחת צהריים, בזמן שתור האוניות בכניסה לנמל הולך ומתארך.
אבל יוצרי הסרט בכל זאת מבקשים לאזן אותו, אולי פשוט כדי להוסיף לו מורכבות, והם אכן מציגים, גם אם באופן די צפוי, את העוולות שקיומו של הוועד מונע ואת נחיצותו. אז יש עמדות של ימין כלכלי, אך כאלה שדורשות גם לא להתפשר על האחריות והערבות. בקיצור, מפלגת מרכז. "נמל בית" לא רק מסביר את הידיעות בכותרות הראשיות אודות פרשיות כאלה ואחרות, הוא גם מסביר את הסקרים בעמוד הבא, שבהם לפיד וכחלון מחזקים את כוחם, לקראת סבב הבחירות העתידי. לפחות עד שאביטן מהסרט יקים מפלגה משלו.
עוד בתרבות וסלבס
אדל בהצהרה דרמטית: "אני לא יודעת אם אצא שוב לסיבוב הופעות"