שלושה דורות: אל פנינג זוהרת בתפקיד המאתגר ביותר שעשתה

ניתן לראות בסרטה של הבמאית הבריטית גבי דלאל, "שלושה דורות", מפגש יוצא דופן בין קולנוע עצמאי, גאה, קטן, ניו יורקי ופרינג'י שפונה לנתח מסוים באוכלוסייה לקולנוע הוליוודי, מיינסטרימי, עתיר כוכבים שפונה למכנה המשותף הרחב ביותר. בכך טמונים זה לצד זו הכוח שלו וגם חולשתו שחושפת אותו לביקורת לא פשוטה מצד המבקרים.

אל פנינג ("סופר 8", "מליפיסנט", אחותה של דקוטה) מגלמת את ריי, נערה בת 16 רוצה להחליף את מינה ולהפוך לגבר. את אימה החד הורית והליברלית של  של ריי, מגי, מגלמת נעמי ווטס. השתיים מתגוררת אצל אימה הלסבית של מגי, דוֹדוֹ (סוזן סרנדון) ובת זוגה האני (לינדה אמונד).

כשריי מעוניינת להתחיל לקבל טסטוסטרון ולשם כך צריכה שהוריה יחתמו על המסמכים הדרושים, נוצר האירוע המחולל של הסרט. מגי שמקבלת את רצונותיה של ביתה ואף פונה אליה בלשון זכר נאלצת להתמודד עם דילמת החתימה כאשר התהליך עובר לשלב הבא תוך כדי השגת חתימת האב שהתנתק מהשתיים לפני שנים.

לקראת הסרט ליוו אותי שני חששות עיקריים. הראשון הופנה לגבי תפקודה של פנינג. האם הנערה הבלונדינית החולמנית תוכל להתנתק מהדמות הילדותית והנסיכותית שליוותה אותה בסרטיה הקודמים ולגרום לי להאמין לה שהיא כל כך רוצה להיות בן? בנוסף, האם לא היא תחוויר לצד כוח המשחק הבלתי מעורר של סרנדון וווטס? הרי כאשר גילמה את הנסיכה אורורה במליפסנט נבלעה בחלל לצד אנג'לינה ג'ולי החדה כתער.

החשש השני הוא לגבי הנושא, האם הבמאית תשכיל לטפל נכון בנושא הרגיש ולא תיפול לקונבנציות וקלישאות?

שני החששות התגבשו יחד בדמותה של ריי ונמוגו במהלך הסרט. בהתחלה, אני מודה, לא קניתי את זה.  כובע הגרב, השיער הקצר והשערות בבית השחי המוצגות כבדרך אגב לא שכנעו אותי, גם לא הסקייטבורד. ריי נראתה לי כמו ילדה מגניבה שלקחה את הג'ינס והסוודר מהבויפרנד. הסוואת החזה באמצעות בד הנקשר סביב הגוף החזיר אותי לדמותה המלנכולית של הילארי סוואנק בבנים אינם בוכים והרגיש עשוי ומיושן.

אבל במהלך הסרט התחלתי להאמין לה. פנינג היא כבר לא הנסיכה הבלונדינית, היא ילד ג'ינגי מגניב וזה הגיוני. ברגע יפה אמיתי, כשריי שומעת בשורות שמשמחות אותה, היא מורידה את המסכה הקשוחה של הנער המתבגר והקול וקופצת על המיטה בהתרגשות כמו ילדה קטנה. וברגע הזה היא באמת, עדיין ילדה. כצופה נשבתי בקסמה, האמנתי לה גם כשהיא בוכה וגם כשהיא צוחקת. והסרט הפך למסע מתון של התבגרות.

ריי מצלמת סרט דוקומנטרי על חייה תוך כדי הסרט מה שמספק נקודת מבט ישירה על רגשותיה ויחסיה עם הסביבה. השונות שלה גורמת  להתעללות בלתי נמנעת מהילדים בבית הספר אבל גם כאן לא נותנים לזה הרבה מקום ומציגים את זה כמקרה חד פעמי. בניגוד לסרט ההוא  בו כיכבה סוואנק ב-1999 ריי גדלה בסביבה אוהדת ומחבקת, היא לא דמות טרגית, היא לא מסכנה, היא פשוט אחרת וזה חשוב. עם זאת, החיים אינם שדה ורדים, והתהליך שעוברת ריי שהוא יותר שינוי זהות מאשר שינוי מין, הוא קשה, מתסכל וגובה קורבנות.

קשה להעיד על המציאותיות  של הסיפור או לדעת בוודאות האם הוא אכן מראה לעולמם של אותם נערים ונערות שמרגשים שנכלאו בגוף אחר. הסרט בכל מקרה שולח מסר חשוב של הכלה וקבלת השונה, שיותר דומה לנו ממה שאנחנו חושבים.

מלבד המשחק המשובח כצפוי של סרנדון החד פעמית וווטס הכל כך מוכשרת שלמרות המראה הפשוט שלה בסרט, היא יפה בצורה בלתי רגילה, גם הדמויות שלהן מצליחות להכיל אמביוולנטיות עגולה רצויה לצד הומור משובח. מגי מיוסרת לאורך כל הסרט, היא מסתירה סוד אפל ולא מסוגלת להכיל זוגיות רומנטית. יחד עם זאת היא אם חמה ואוהבת שתעשה הכל למען ביתה. דודו היא אומנם לסבית אבל פחות ליברלית מביתה ולא מבינה למה ריי רוצה להיות בן ולא יכולה פשוט להיות לסבית, היא לא לסבית, היא בן" עונה לה מגי. "להיות לסבית זה לא אומר שאת רחבת אופקים,זה רק אומר שאת מאושרת" אומרת סרנדון ומעוררת את המחשבה.

עוד ברשת תרבות ובידור:

הטריילר לסרט האימה שיגרום לכם לסיוטים

מה חשבנו על חצי הגמר של האירוויזיון?

מצמרר: לפני מותו מייקל ג'קסון חשש שיירצח