"לפני שאפול" חסר ייחוד בדיוק כמו הדמות הראשית בסרט

ב"לפני שאפול", המבוסס על ספרה של לורן אוליבר, נעצרים פתאום חייה של סם התיכוניסטית, והיא מתעוררת בכל בוקר אל אותו יום. השעון המעורר מצלצל, ומבט בפלאפון מגלה כי התאריך נותר אותו תאריך, שוב ממתינה אותה ההודעה, ותוך רגע אחותה הקטנה תתפרץ לחדר, בנוהל. זהו סיפור שבו הגיבורה מקבלת הזדמנות שנייה. ושלישית. ורביעית. וכמה שצריך עד שהיא תגיע להארה ותתקן את דרכיה.

כפי שהיה בסרט הנהדר "לקום אתמול בבוקר", שההשוואה עמו ממש לא עושה לסרט הזה טוב. אבל מכיוון שעברו 24 שנים מאז הקומדיה הרומנטית המבריקה ההיא של הרולד ראמיס, ומשום שהקהל העיקרי שיש לו מה לחפש ב"לפני שאפול" מורכב מתיכוניסטיות ומטה, שאולי לא מכירות את הסרט ההוא, אפשר לקחת בהשאלה את הרעיון. אז במקום "יום המרמיטה" שאותו חווה ביל מארי שוב ושוב, כאן הלופ מתרחש למרבה הקיטש ב"יום קופידון", חג אהבה שבו נערות השכבה מתחרות ביניהן מי תקבל את הכמות הגדולה ביותר של ורדים ממחזרים.

את סם מגלמת זואי דויטש, שחקנית צעירה שכבר הפציעה בתפקידים שלא הותירו רושם בסרטים דלוחים כ"למה דווקא הוא"?, ומשעממים כ"כולם רוצים את זה", וכאן משתדרגת לתפקיד ראשי. הופעתה אכן תורמת לחוסר הייחוד של הדמות הראשית, בת עשרה רגילה, שאוהבת לבלות ולצחקק עם החברות, מאבדת מהר את הסבלנות להורים, ומתלבטת לקראת מימוש אהבתה עם החבר. הסרט, כמוה, לא מחפש משמעות לעולם כולו, אלא מוטרד בשאלות מעולמה הצר, בעיקר סביב פופולאריות בבית הספר.

כדי בכל זאת לנסות ולהיראות כמורכב יש אזכורים למיתוס של סיזפוס ולתיאוריית הכאוס, גם אם הסרט בכלל מתנהל יותר לפי תפיסה של יקומים מקבילים, אבל ככה זה כשהללו משמשים כקישוטים שנועדו לשוות עומק, ולא כחוקיות שלפיה נבנה התסריט. מוסר ההשכל ברור - כשהרצף נתקע ולסם יש את כל הזמן שבעולם כדי לחוות את היממה, היא מבינה כי דווקא שגרת חייה הזורמת היא זו שהתנהלה במעגל קסמים, כשאף פעם לא עצרה לחשוב אם הבחירות שלה נכונות. האם החברה הביצ'ית לינדי (הלסטון סייג'), בחורה מהסוג שהורים מכנים "השפעה רעה", ובכן, משפיעה עליה לרעה? ומדוע? ומי מהבנים באמת אוהב אותה וראוי להיות בן זוגה? רמז, זה ההוא שמתייחס אליה בכבוד. או מה הסיפור של הפריקיות המנודות של השכבה?

אז מיום ליום, באותו יום, סם תעבור מבלבול ופחד, לייאוש, להשלמה ועד לקבלה. אלא שהתהליך בראשה יסתיים הרבה אחרי שכל הצופים באולם יבינו בדיוק מה התיקון שהיא נדרשת לעשות. כל זה מוביל לסופו של הסרט, שבוחר להעצים את המלודרמה בבחירה לא מנומקת, אולי בתקווה שהאפקט הרגשי יגבר על קול התהיות לגבי ההיגיון. אך בסופו של הסרט, בגלל סופו של הסרט, לא ברור מדוע דווקא סם, מכל הדמויות, הפכה לגיבורה של הסיפור. במקרה הזה, יש תחושה שגם בצפייה שנייה, ושלישית, ושביעית, לא נגלה את התשובה.