פרנסואה אוזון מוכיח מחדש את יכולתיו הקולנועיות ב"פרנץ"

בניגוד לסרטו הקודם והמביך "מאהב כפול", פרנסואה אוזון יוצר בסרטו החדש דרמה היסטורית מאופקת ומוקפדת

פרנץ

הבמאי הפורה פרנסואה אוזון הוא קולנוען נמרץ במיוחד, וכך עוד בטרם הספקנו להתאושש מהקטסטרופה המכונה "מאהב כפול" שעלתה כאן בתחילת החודש, והייתה לאחד הסרטים הגרועים של השנה, מגיע אל בתי הקולנוע סרט נוסף שלו, "פרנץ". אף על פי שלאוזון יש טביעת אצבע ונושאים האהובים עליו במיוחד הנשזרים לאורך יצירותיו (בעיקר בולט העיסוק במין ומיניות), שני הסרטים הללו כה שונים זה מזה, עד שלפרקים כמעט מתעורר ספק שנוצרו בידי אותו אדם. ממש ד"ר פרנסואה ומיסייה אוזון.

עוד ברשת תרבות ובידור:

מי האחים הכי גרועים במשחקי הכס?

המחזמר "היירספריי" מוכיח שאין דבר כזה מתוק מדי 

איך הסרט "טירת הזכוכית" הצליח לרגש אותנו עד דמעות?

נזכיר ש"מאהב כפול" הוא מותחן ארוטי פרובוקטיבי ועתיר סנסציות בטעם רע, בעוד ש"פרנץ" הוא דרמה היסטורית מאופקת ומוקפדת בשחור לבן. עכשיו בטח תגידו – אוי, המבקרים האלה, ברגע שמשהו טיפה קליל הם יורדים עליך, אבל תעשה סרט כבד ונטול צבע והם ימטירו עליך ורדים. אז זהו, שלא. בביקורת שפרסמתי כאן על "מאהב כפול" השוויתי אותו לסרט אימה אחר שלא מהסס לפסוע על גבול הטראש, רק כזה שנוצר בידי בריאן דה פלמה המבריק. כל סרט נבחן בהתאם למה שניסה לעשות. לכן, בכל זאת, כשמעמידים את "מאהב כפול" לצד "פרנץ" מתקבלת המסקנה הבנאלית – ההבדל ביניהם הוא פשוט שהאחד סרט גרוע, והשני סרט טוב מאוד, כל אחד בסגנונו הוא.

פרנץ
''פרנץ'' דרמה מאופקת בשחור לבן

מתנצל אם חפרתי על סרט שעלה לפני חודש, אבל באמת לא היה פשוט לגייס כוחות כדי לשוב ולגרור את עצמי לסרט חדש של אוזון אחרי הבאסה ההיא. אלא מה, זה השתלם בגדול, שינוי מפתיע של מאה ושמונים מעלות. אולי אפשר לתלות זאת בכך שב"פרנץ" אוזון מצמצם את האגו שלו וכמו נותן לרוחו של הבמאי הדגול והמנוח ארנסט לוביטש להשתלט עליו. סרטו מבקש להיות עיבוד מודרני ל"שיר ערש שבור" שיצר לוביטש הגרמני ב-1932. כך יוצא שבמאי צרפתי מביים סרט בגרמנית, בו הוא מבקש מאיתנו להזדהות דווקא עם מי שניצבו בזמנו נגד ארצו.

פרנץ
עיבוד מודרני ל''שיר ערש שבור'' שיצר לוביטש הגרמני ב-1932

הסיפור מתרחש זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהאומה הגרמנית מובסת, מושפלת ומרירה. אנה הצעירה והיפה (פאולה בר) איבדה את ארוסה פרנץ הופמייסטר בקרבות, וכעת היא גלמודה, אלמנה עוד בטרם נישאה. הוריו של הארוס דואגים לה כאילו הייתה בתם. זר מסתורי, אדריאן הצרפתי (פייר ניניי), מגיע להניח זר על קברו על פרנץ. בני העיירה מתייחסים בחשדנות אל נציג המחנה האויב, אך אנה מתחברת עמו. היא אפילו פותחת את דלתם של הד"ר הופמייסטר ואשתו בפניו. כניסתו של החבר הוותיק של פרנץ, זה שהיה כה קרוב אליו, אפילו מעט זהה לו, ממלאת את החלל שהותיר. אולם מובן שאדריאן נושא עמו סודות, וייסורי מצפון, וגם הוא מבקש לאחות איזה קרע שנפער בנשמתו בשדה הקרב. בין החבר, האלמנה והמת מתפתח מעין משולש אהבה. אוזון (כאמור, בהתאם לסגנונו) מאפיין את יחסיהם של אדריאן ופרנץ כמעבר לידידות.

דרישות השלום ממי שאיננו ולא ישוב, שמביא אדריאן בביקורו, כמו מעירות לחיים את בני המשפחה הדואבים. בכל פעם שהעבר חוזר וחודר אל חייהם, עולמם, ולכן גם הסרט, מתמלא בצבע. אך אוזון אינו מסתפק בסימבוליזם הפשטני. הסצנות שנצבעות אינן רק פלאשבקים נעימים, דוגמת ביקורם של צמד הצעירים במסדרונות מוזיאון הלובר, בין קירות מכוסים ציורים בקשת של גוונים. לא, זה קורה גם בזיכרונות איומים, אך כאלה שיש בהם חיות עזה. רגעים מורכבים, שלא תמיד הדמויות יודעות איך לתפוס. האם הן בכלל מעוניינות להיזכר, ועד כמה הזיכרון נאמן? עבודת הצילום המוצלחת, בסצנות בגוונים השחורים כמו באלה שבטכניקולור, מחדדת זאת.
כניסתו של אדריאן לחיי קרוביו של פרנץ מעלה נושאים של אשמה ומחילה, אפילו מקומו וחובתו של הפרט בעת מלחמה, כשהם עטופים במלודרמה אלגנטית. בר וניניי מצוינים בתפקידים הראשיים, ממלאים את הדמויות ברגש מתחת לפנים חתומות. ברוח מסרי האחווה, השלום והסליחה של הסרט, נראה ש"פרנץ" מאפשר להתפייס עם פרנסואה אוזון. רק שימשיך ככה.