"הרוח במעטפת": סרט מרהיב ביופיו אבל ריק מבפנים

סקרלט ג'והנסון הקפידה לבחור בשנים האחרונות תפקידי דיבוב בסרטים כמו "לשיר", "ספר הג'ונגל", ו"היא", שכנראה נועדו להוכיח שהיא מסוגלת לנפק הופעות משחק טובות גם מבלי להיעזר בכלי יקר הערך שמהווה המראה שלה. ניכר כי הכוכבת הזוהרת, היחידה שמגזין אסקווייר בחר בה פעמיים כ"האישה הכי סקסית בעולם", וששמה הופיע בכל דירוג דומה שערכו מגזינים נחשבים בשני העשורים האחרונים, חשה צורך להצדיק את הלגיטימיות שלה כאחת השחקניות המובילות ביותר בתעשייה. אך בחינה של רצף התפקידים האחרונים שבהם הופיעה על המסך מעלה את הסברה שג'והנסון סובלת ממשהו שהוא מעבר לעוד סטיגמה על בלונדיניות. היא לא צריכה להוכיח שהיא חכמה, או עמוקה, או רצינית. המלהקים, כך נדמה, סבורים שיופי מושלם כמו שלה, לא מאפשר לה להיות אנושית.

תפקידה בסרט החדש "הרוח במעטפת", כסייבורגית נועזת בשירות החשאי של יפן, מצטרף להופעותיה כמכסחת בעלת מוח העל ב"לוסי" של לוק בסון, ובתור הישות החייזרית שטורפת גברים ב"מתחת לעור". בין פרויקט איכות של במאי-אמן למשנהו אפשר למצוא אותה בבלוקבסטרים המסחריים של מארוול, כגיבורת העל "האלמנה השחורה". בכל התפקידים האלה ג'והנסון היא בת אדם משודרגת, יצור נעלה, לא אחת מאיתנו.

כאשר פורסם כי היא לוהקה לתפקיד הראשי של מייג'ור בעיבוד הלייב אקשן לסדרת המנגה, ואחר כך האנימה, "הרוח במעטפת", התעוררה סערה באינטרנט - מה פתאום "הולבן" התפקיד של הבחורה היפנית? האם מישהו היה מעלה בדעתו לתת לג'והנסון לשחק אישה שחורה? הטייפקאסט הנ"ל של ג'והנסון עשוי לסייע לענות על טענות המקטרגים. ברור שהשיקול המרכזי לבחירה היה כלכלי, והרצון למשוך קהל בעזרת סופרסטארית, אולם דווקא כליאתה של הדמות היפנית בגוף אחר וזר מתחבר לתמה של הסרט, כמו ברגע שבו מייג'ור מתארחת אצל גברת בודדה שמביטה בעיניה ואולי מזהה בהן, באינטואיציה אימהית, את הבת שנעלמה מחייה.

עדיין מעט משונה לצפות בג'והנסון מנהלת דיאלוג עם השחקן היפני הבכיר טקאשי קיטאנו ("באטל רויאל", "זיקוקין די-נור"), שעונה לה בשפתו. אולי לשם כך ניסו לגוון אתנית את כל הקאסט והוסיפו את פילו אסבק הדני (מסדרת הטלוויזיה "הממשלה"), בתפקיד חברה הנאמן לצוות באטו, ואת ז'ולייט בינוש הצרפתייה כד"ר אולה, המדענית שפיתחה, או נאמר הרתה במעבדתה, את הסייבורגית, ולכן גם היחידה שקוראת לה בשמה הפרטי ולא בדרגתה. אם כבר רוצים לדבר על הצביעות בעיבוד הזה, אפשר לתהות לאן נעלמו פטמותיה של מייג'ור, שאינה תמיד זקוקה ללבוש על גופה המכאני, במעבר בין הסרט המצויר לזה החדש.

אז כן, הסיפור מאוד צפוי, וברור מי משתייך ל"רעים" ומי ל"טובים" עוד הרבה לפני שהקונספירציה הממשלתית תיחשף תוך כדי המעקב אחר ההאקר המסתורי, ומייג'ור תלמד מאיפה באה. אין כמעט משהו שלא ראינו כבר בקלאסיקות מד"ב אחרות. אמנם כשיצא סרט האנימציה של "הרוח במעטפת" ב1995, ראשית ימי האינטרנט הביתי, הוא היה חדשני ותפס היטב במעטפתו את הלך הרוח של התקופה, בסיפור על פשעים טכנולוגיים, ויחידה הנאבקת עם האקר המפצח את דרכו אל תוך אנשים שהפכו לדיגיטליים. אלא שבינתיים רבים מרעיונותיו הושאלו בידי יוצרי "המטריקס", (מסוכני סייבר ועד שקעים בעורף), שהכניסו אותם לתרבות הפופ המערבית, כך שהמפגש המחודש עמם היום כבר טחון.
כמו כן, האורבניות העתידנית הפילם-נוארית הגיעה מ"בליידראנר" (שבקרוב ייצא לו סרט המשך, אשר יצטרך להתחרות בעדכן שהסרט הזה העניק לאסתטיקה המשפיעה שלו), ושודרגה בצבעוניות ניאונית ססגונית בסגנון הדיסטופיות של הבמאי טרי גיליאם. מ"בליידראנר" אף הושאל קונספט הרפליקנט המתחבט במידת אנושיתו ומשמעות חייו.

בכל זאת, הסרט מצליח להביע את חותמו בכל הנוגע לצד הויזואלי, שהוא מרהיב. הבמאי רופרט סנדרס, שזה בסך הכול סרטו השני אחרי "שלגיה והצייד"', דוחף עד קצה יכולת האפקטים הממוחשבים וסוחט את כל מה שאפשר מהטכנולוגיה כדי לברוא ספקטקל תלת מימדי מרשים. הוא דווקא במיטבו כשהוא נצמד לאלמנטים מן התרבות היפנית, כמו למשל בדמות של רובוט-גיישה. קצת חבל ש"הרוח במעטפת" לא השכיל ללמוד מכישלון הפרויקט שבמרכז עלילתו, והעדיף להתרכז במה שבחוץ תוך כדי שהוא מזניח את מה שבפנים.