"הנוסעים": פספוס קולנועי מעורר גיחוך

הכימיה בין כריס פראט וג'ניפר לורנס בסרט החדש "הנוסעים" הייתה צריכה להישמר לסיפור אחר לגמרי. ביקורת קולנוע

זמן צפייה: 00:30

"לו היית תקוע על אי בודד, ויכולת לעשות קסם שיביא לשם מישהו אחר, שיהיה צידך, אבל כמובן במחיר שגם אותו אדם ייתקע על האי, האם היית עושה זאת"?

את השאלה המוסרית הזו שואל ג'ים, שכשל בתא השינה שלו גרם לו להתעורר תשעים שנה מוקדם מדי, ולהיות האדם היחיד בהכרה על מעבורת חלל שעושה את דרכה מכדור הארץ לכוכב אחר. ג'ים אמנם מעלה, בקול רם, את השאלה הגדולה, עם עוד כמה שאלות נוספות, אך "הנוסעים", סרט שלא החליט עד הסוף מה הוא, לא ממש מאפשר לו זמן, או לצופים חומר, לדיון רציני.

רק לאחרונה חזינו בסרט המד"ב "המפגש" שמתעלה בכמה רמות על הסרט הזה באופן שבו הוא מנסח ובוחן דילמה כבדת המשקל שרובצת על כתפי הגיבורה שלו. אבל ג'ים, שאולי מפתח תסמינים של "קדחת הבקתה" ואולי סתם אגואיסט, נשבר כבר בתום פרק הזמן המופלג של שנה (כאילו שברגעים אלה ממש לא כלואים ברחבי העולם שבויים ואסירים שנמצאים בבידוד תקופה ארוכה הרבה יותר) ונוקט בצעד קיצוני.

מבחינת הצופים יש בכך צד טוב, משום שבחלק הראשון שבו כריס פראט מנסה לשאת את הסרט לבדו, זה לא מצליח. הוא מנסה להביע שלבים שונים שעוברים על מי שמוצא עצמו בסיטואציה – פחד, כעס, אופוריה - ומזייף בכולם. אם כוכב הבלוקבסטרים קיווה שהסרט הזה יבנה לו מוניטין של שחקן דרמטי רציני, תקוותיו הופרחו לשמיים. אך האשמה כנראה לא רק בו, משום שגם מיתר שחקני הסרט מתקבלות הופעות שנופלות מרמתם הרגילה. להוציא את מייקל שין, שבאורח אירוני דווקא מגלם ברמן רובוטי.

ג'ניפר לורנס, נוסעת נוספת במעבורת החלל שמתעוררת מוקדם מהצפוי, היא סופרת, בתו של סופר עשיר ומפורסם. שלא כמו ג'ים המכונאי, ואיש התפעול גאס (לורנס פישבורן), הכישורים המקצועיים שלה לא ממש מועילים לתיקון התקלות, אך היא מעניקה חום לג'ים הבודד. הסצנות שמתארות את ראשית ההתאהבות ביניהם, והופכות את הסרט לקומדיה רומנטית חביבה, מוכיחות כי כדאי היה לאולפנים לזווג את שני הסופרסטארים בסיפור אחר לגמרי.

"הנוסעים" חסר הטון האחיד משנה שוב ושוב את סגנונו, ממדע בדיוני לדרמה מהורהרת, לסיפור אהבה ולסרט אקשן. יש בו יותר פגמים מבחללית הדפוקה שבה נוסעים גיבוריו. למשל, אם יש אלפי נוסעים, שאמורים לקום ולחיות בה, מדוע יש רק מכשיר אחד בודד שמתפקד כרופא ובית חולים, לעומת המון אטרקציות שמיודעות לבדר נוסעים רבים בו זמנית? ביותר מדי מקרים הוא מעלה גיחוך, ולא באופן משעשע. קשה לגלות אכפתיות למצבן של הדמויות, שפועלות ממניעים לא ברורים ומגיבות באופן לא אמין או מעצבן נוכח גילויים משמעותיים.

מקומם מכל האופן שבו הסרט מעלה, גם כן בקול רם, את השאלה האם יש תכלית לקיומן של דמויות הנתקעות במצב הזה, ולבסוף מתעקש לפתור אותה בדרך חד משמעית הו כה הוליוודית, שאמנם מספקת משמעות לחייהם, אך מכשירה בדיעבד את הבחירה הבעייתית המאוד של ג'ים.

בסך הכול "הנוסעים" הוא פספוס, ועיקר תשומת הלב הושקעה בעיצוב הויזואלי, בדגם החללית, ברגעים היפים שבהם בני הזוג יוצאים לטייל על מעין מרפסת בדופן החיצוני שלה, וברגע המאיים שבו לורנס שוחה בבריכה שמפסיקה לציית לחוקי הכבידה.

פה מתעוררת השוואה נוספת שלא עושה טוב לסרט, ל"כוח משיכה" הנהדר (ומקופח האוסקר לסרט הטוב ביותר), סרט שאמנם שם דגש על ההרפתקאות של שני גיבורים אבודים בחלל, ובכל זאת הניח לפתחם של הצופים שאלות עמוקות ומעניינות. סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני הוכיחו שכשיש מי שמנווט נכון את הספינה, צוות של שני שחקנים ומטה יכול להיות עולם ומלואו.