קל להתאהב בגיבורים "הרגילים" של "חולי אהבה"

איך אפשר לעשות קומדיה רומנטית שבה צד אחד ברומן מנוטרל למשך רוב הסרט? הנה, עובדה שסיפור אהבה כזה יכול להצליח, כי עלילת "חולי אהבה" מבוססת על חייהם של הקומיקאי קומיל נאנג'אני ("עמק הסיליקון") ואשתו, הפסיכולוגית בעבר והקומיקאית והמפיקה בהווה אמילי גורדון, שכתבו יחד את התסריט.

עוד ברשת תרבות ובידור:

הזוגות הגאים שהכי היינו רוצים שיאמצו אותנו

לביונסה יש בובת שעווה חדשה ומפחידה

כרטיס זוגי: האם "זוג יונים" הוא באמת כזה סקסי?

נאנג'אני חוזר אל ראשית הקריירה שלו, כששייף פאנצ'ים במועדונים קטנים, הסתחבק-התחרה עם קולגות מהסצנה, וגר בדירת רווקים מעפנה. ערב אחד אמילי (זואי קאזאן) החמודה מוציאה אותו מריכוז על הבמה, ומחוץ לה. הם פשוט לא מצליחים לעצור את מה שהצהירו שיהיה סטוץ של לילה אחד ודי. החלק שמתאר את הדייטים שלהם כתוב היטב ומבטא משיכה ברורה שנשמרת על אש קטנה לאורך הבילויים המשותפים, סטייל "לפני הזריחה". על אף שמדובר בדמויות של קומיקאים הם לא יורים פאנצ'ים כמו בסיטקום, אלא מדברים כמו צעירים סרקסטיים מתחכמים, וסטנדאפיסטים שעדיין לא לגמרי משופשפים. השנינויות שלהם בדיאלוגים נועדו לשמש טקטיקת פלירטוט יותר מניסיון הצחקה מחושב. זה כתוב כה טבעי שאפשר לחשוב שבני הזוג פשוט הקליטו את מה שאמרו זה לזו בפגישות הראשונות ותמללו את זה לתסריט.

הבעיה היא שמשפחתו הפקיסטנית השמרנית של קומיל לא מבינה את השיגעון הזה עם הבדיחות, ומעדיפה שילמד משפטים ויתחתן עם בחורה מהעדה. כמעט בכל ארוחת ערב משפחתית, בין המנה העיקרית לקינוח, מגיע השלב שבו נשמע צלצול בדלת, אז אמו ממהרת לפתוח ולהזמין פנימה רווקה פקיסטנית ש"במקרה עברה בסביבה" כשהיא מצוידת ברשימת התחביבים שלו, ומחפשת שידוך. הוריו כמובן לא יודעים על בת הזוג האמריקנית, ולא יהיו מוכנים לקבל אותה. כשאמילי מבינה את זה, לבה נשבר. אך רגע לפני שנאפה פה סרט בורקס בנוסח היפסטרי מגיע הטוויסט שמעניק לסיפור את ייחודו – אמילי לוקה בזיהום חמור, וחברה משותפת מתקשרת לפרוד הטרי, ומזניקה אותו אל בית החולים. הרופאים מכניסים את החולה לתרדמת יזומה, וקומיל, הקרוב היחיד שזמין להיות שם בשבילה בסיטואציה הקשה, מוצא עצמו נדרש לדאוג לה.

שם, בלוקיישן הכי פחות נעים או רומנטי, תיבחן מסירותו והוא יגלה ויוכיח את גודל אהבתו לבחורה שזה עתה זרקה אותו בזעם. במערכה השנייה של הסיפור הקשר שייבנה הוא כלל לא בין הבחור לבחורה, אלא בינו לבין הוריה, שכועסים על שבזבז את זמנה של בתם, ושגם את ליבם יצטרך לכבוש. הולי האנטר, שחקנית שכל מפגש איתה מעורר את התחושה שהיא לא מנוצלת מספיק, היא האם בעלת הפיוז הקצר. ריי רומנו הוא האב, הרך מבין ההורים, בתפקיד טוב מאוד בגוון משחקי וקומי שונה מהקריירה הטלוויזיונית המוכרת שלו.
את קאזאן (הנכדה של), שמגלמת את אמילי, כבר ראיתי בכמה סרטים, בחלקם גילמה טיפוס דומה (למשל ב"רובי ספארקס"), ועד עתה היא לא הותירה עליי רושם מיוחד, אבל כאן זה עובד. היא עוקפת בענק את זואי דשנל וגרטה גרוויג בתור נערת הפיקסי המגנובה הכי נכונה.

התיעוד שמציע נאנג'אני לסצנת הסטדנאפ העירונית מרמזת גם על חשיבותם של הקשרים הנכונים, והשתייכות לקליקות החמות. הדבר אולי מסביר כיצד הצליח להרים את הפרויקט. זה אינו שיתוף הפעולה הראשון שלו עם במאי הסרט מייקל שואווולטר, שגם הוא צמח מעולם מועדוני הקומדיה, כחבר בהרכב בשם סטלה. בהרכב שיתף פעולה עם כמה הבטחות שהפכו בהמשך לכוכבים הוליוודים. חלק מהשמות הללו מהווים קישור לחבורה נחשקת אחרת, זו של מפיק הקומדיות הבכיר והמשפיע ג'אד אפאטו. אפאטו הפיק את "חולי אהבה", שנותן בוסט גדול למעמדו של נאנג'אני, שעד כה הצליח לפתח קריירה, אך לא נהנה ממעמד של כוכב. טוב, כמה כוכבים פקיסטניים כבר יש?

אלא שדווקא הפן הנוגע לענייני המוצא שלו נדמה די פשוט. נאנג'אני משתייך לדור של עולם גלובלי. הוא אמנם נולד וגדל בפקיסטן, ועלה לארה"ב רק בבגרותו, כסטודנט, אבל מצהיר, גם בסרט, כי תחביביו והמודלים שלו לחיקוי היו השחקן הבריטי יו גרנט והסדרה האמריקנית "תיקים באפלה". לכן הדילמה שבה הוא נדרש לוותר על מוצאו האתני עושה רושם כלא באמת מאוד קשה עבורו. תחושת הזרות שלו היא תוצאה של יחס שטחי שהוא סופג מהסביבה, לא מבפנים. את זה הוא מדגים באחת הבדיחות הבולטות בסרט, שעוסקת באירועי אחד עשר בספטמבר. למרות זאת, העניין העדתי נותר משני ביחס לסיפור האהבה הלא שגרתי בין שני צעירים רגילים, שקל לצופים להתאהב בהם.