"הנערה האלמונית": לא הייתה מזיקה לסרט היפה הזה זריקת אדרנלין

יש בסרט החדש של האחים דארדן רגעים יפים לצד רגעי שגרה איטיים שמעכבים, מכבידים וגורמים לו לזחול

זמן צפייה: 01:45

"לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ" כתבה המשוררת זלדה, ואותה רוח (להבדיל ההבדלות המתבקשות בהקשר שבו הדבר נאמר) שורה גם על האחים דארדן בסרטם החדש "הנערה האלמונית".

עוד ברשת תרבות ובידור:

"טודו בום" הוא ה"גאנגאם סטייל" של ישראל

הפרקים החדשים של "משחקי הכס" יהיו ארוכים מהרגיל

הסלבס מגיעים ליום הולדת של ניקול ראידמן

''הנערה האלמונית'' - סרטם של האחים דארדן

ברגע היחיד, הנדיר, שבו הרופאה ד"ר ג'ני דאבין הפנתה את גבה למישהי שהייתה זקוקה לעזרתה, הדבר הוביל לאסון. לא שחלילה הד"ר אשמה, כפי שכולם חוזרים ואומרים לה. היא לא הייתה יכולה לצפות את ההשלכות הטרגיות של החלטתה. גם היה לה נימוק הגיוני לבחירתה שלא לענות לאותו צלצול באינטרקום, שעה אחרי סגירת המרפאה – "אל תיתן למטופלים להתיש אותך, שמור על רעננות כדי שלא תעשה טעויות באבחון" היא מסבירה לסטאז'ר הצעיר. אלא שכאשר למחרת מתגלה כי המצלצלת הייתה קטינה שנמלטה מתוקף וחיפשה מקלט, ושאותה נערה אלמונית מצאה את מותה במהלך המרדף, ואיש אינו מסוגל לזהותה, יוצאת ג'ני לערוך תיקון ולגלות את שם המנוחה.

יוצאת לערוך תיקון. ג'ני גיבורת הסרט

על אף העובדה שד"ר דאבין מנהלת מעין חקירה בלשית, יובהר כי לא מדובר בפרק של "קולומבו" או "CSI". צמד הקולנוענים חביבי הפסטיבלים שומרים על הסגנון המוכר שלהם, יוצרים דרמה אנושית עם תחושת מציאות עזה, ומגוללים את הסיפור באיפוק אפילו ביחס לעצמם. אם לדוגמה ב"הילד עם האופניים" המצוין היו רגעים של רגש עז, כמעט מלודרמטי, כאן הדברים מתנהלים עוד יותר בשקט, וגם באיטיות, יש לציין.

הסרט מתנהל בשקט ובאיטיות

השחקנית הצרפתייה הצעירה אדל האנל מתאימה עצמה לטון ומגלמת דמות הנדמית כמבוגרת ממנה. יש משהו נשי מאוד באופן שבו מתנהלת החקירה. ודאי שזו אינה חקירה של שוטר או חוקר פרטי, אך יש להניח כי אפילו לו היה זה רופא זכר בסיטואציה דומה, היא הייתה מתנהלת אחרת. אך האם רק נשים מסוגלות לחוש את מידת החמלה שמניעה את הגיבורה? אלא שהסרט דווקא לא מדגיש במיוחד את העניין הזה, להוציא כמה רגעים קצרצרים ומתפרצים שבהם היא נתקלת לפתע בבהמיות מצד טיפוסים אלימים, שכמו מעירים את הצופה למינה של הדמות הראשית העטופה במעיל הבד המשובץ והעבה.

השחקנית הצרפתייה הצעירה אדל האנל מתאימה עצמה לטון

אך יש משהו שמרגיש מעט מוגזם ברופאה המסורה, נטולת הפגמים, היא מצטיירת כקדושה. כשבאחת הסצנות היא כורעת וחובשת פצע בכף רגלו של מטופל זקן ועני נדמה כי עוד רגע היא גם תנשק את אצבעותיו ותתחיל למלמל בלטינית. לא נמסר שום מידע על חייה האישיים או המשפחתיים וכאילו היא נמצאת בעולם רק עבור הזולת. מטפלת בגופם ולעתים גם בנפשם של מי שסובלים ממכאובים פסיכוסומאטיים בסגנון "החטא ועונשו". מבוקר עד ליל היא עוסקת בטיפול בפציינטים או בחקירה. רבים בקהל, כמו הדמויות בסרט, לא יצליחו להבין מנין נובעת תחושת האשמה העמוקה והמייסרת שלה. שהרי, כפי שחוזרים ואומרים לה, היא לא הייתה יכולה לדעת, ולא עשתה דבר במזיד.

יש משהו מעט מוגזם ברופאה המסורה

עם זאת, דווקא סירובה המוחלט לקבל השקפה כזו היא תשובה מוחצת למי שאוחזים בה, כי במחשבה שנייה - הרי כולנו היינו רוצים עולם שמתנהל לפי הערכים של הד"ר דאבין. איך אפשר להעז ולבוא אליה בטענות על שהיא מבקשת לראות באותה נערה מהגרת זרה כבן אדם, כבעלת זהות, וערך? סביר להניח כי העלילה הייתה מעוררת יותר סימפטיה לו הסיפור היה מהודק היטב. כשבחלקה הראשון של העלילה הד"ר מגששת באפלה ופשוט מציגה את תמונת הנערה לאנשים מזדמנים בסביבתה, הסרט זוחל. כשמתחילים להתביית על חשודים פוטנציאלים, וכל קצה חוט מוביל בסופו לקצה חוט אחר, נוסף קצת מתח כה דרוש, אולם גם אז עלילת המשנה הבלתי נחוצה של המתמחה, או רגעים משגרת המרפאה, מעכבים ומכבידים. לא היה מזיק לסרט היפה לו הרופאה הייתה מזריקה לו קצת אדרנלין.