"למה דווקא הוא" הינו חלטורה מעפנה עם תסריט צולע

כשהמיליונר האקסצנטרי ליירד (ג'יימס פרנקו) רוצה להתאמן באמנויות לחימה, הוא לא פשוט נרשם לקורס, או שוכר מאמן אישי. הוא מבקש מהמהגר המשמש כעוזרו האישי להתנפל עליו באלימות מדי פעם ללא כל הכנה מוקדמת, וכך הוא שומר על עצמו דרוך ומתרגל מצבי קרב. רגע, זה בדיוק כמו ב"הפנתר הורוד", אומר נד פלמינג (בריאן קרנסטון), המתארח בביתו, כשהוא חוזה לראשונה בבדיחה המועתקת. ליירד הצעיר ועוזרו גוסטב מושכים בכתפיים. "הפנתר הורוד"? הם מעולם לא שמעו על זה.

גם הסרט "למה דווקא הוא", המתיימר לעסוק בפערי דורות, בונה כנראה על קהל צעיר שלא מכיר את "הפנתר הורוד". או קומדיות טובות. או סרטים בכלל. או סטנדרטים. כי על אף שג'ונה היל זוכה כאן משום מה לקרדיט על "הסיפור", ממש לא חסרות עלילות על אבות שמתקשים לקבל את החבר החדש של בתם, מ"נחש מי בא לסעוד" ועד "אבי הכלה", והסרט הזה מביט בהם מלמטה. הבמאי ג'ון המבורג אמור לדעת את זה, הוא היה שותף בכתיבת "פגוש את ההורים".

ליירד הוא מיליונר שעשה את הונו בפיתוח אפליקציות, כי זה מה שעושים הצעירים היום, ומי שכנראה יהיה חמו לעתיד, נד, מנהל חברה להדפסה של עלונים, קטלוגים ושאר מוצרי נייר, כדי להראות עד כמה הוא מיושן ולא רלוונטי. נד, אשתו ובנו, מוזמנים בחג המולד להתארח באחוזה הענקית של ההייטקיסט העשיר, להכיר את החבר החדש של הבת, ולהתבשר כי מערכת היחסים ביניהם כבר די רצינית.

נד העתיק לא מבין את כל ענייני המחשוב האלה, ומשוכנע שהם קשקוש, לפעמים ברמה של מישהו שהגיע מאי בודד, ולא סתם איש בן חמישים ומשהו. הוא גם לא אוהב את הסגנון הפרוע של ליירד, ואת שפתו הגסה. התסריט העצל מכניס קללה או מונח וולגרי אחר פעם בכמה משפטים, כי זה הרבה יותר קל מלשבת ולנסח פאנץ'. כפי שהתסריטאים נקטו בטון אפולוגטי בעת הכסת"ח על ההעתקה מ'הפנתר הורוד', כך הם גם דואגים שבכל כמה זמן מישהו ינזוף בליירד על השפה המלוכלכת שבה הוא משתמש. פאק, אם החלטתם שאתם רוצים להשתמש המון במילה 'פאק' והטיותיה, כי אתם חושבים שזה מצחיק, לפחות אל תהיו צבועים לגבי זה.

הדבר הכי טוב בסרט הוא קרנסטון. מאז שיצר את אחת הדמויות הכי גדולות של המסך הקטן כשגילם את וולטר ווייט ב"שובר שורות" המופתית, נפתחה לו הדלת לתפקידים בסרטי אוסקר כמו 'ארגו' ו'טרמבו', ולא קיבלנו מספיק מהיכולות הקומיות הגדולות שלו, שגרמו לנו לאהוב אותו כבר בימי 'מלקולם באמצע'. כאן הוא מראה שהתזמון וההגשה לא הלכו לשום מקום, ועושה כמיטב יכולתו עם התסריט הצולע.

ג'יימס פרנקו הולך על השטיק הקבוע של האחוק עם החיוך הסטלני, אבל את הבמאי ממילא מעניין יותר איך שהוא נראה מאיך שהוא פועל. אף אחד בהוליווד לא היה מעז להציג שחקנית כמו שמציגים את פרנקו בסרט הזה. בשתי הסצנות הראשונות הוא נשאר ללא תחתונים עוד לפני שהסתיימו. מיד אחר כך הוא בחצי גוף עליון חשוף, ובשאר הסרט הוא כמעט תמיד בגופייה דקה. כשאחת הסצנות מתרחשת בשלג הוא לובש גופייה וצעיף! גם על זה, כמובן, הסרט מתנצל, ואחת הדמויות מציינת את העניין, כדי להראות שגם ליוצרים ברור שזה מופרך.
וזה "מופרך רע", בניגוד לרגע נדיר של "מופרך טוב", בו ג'ין סימונס מלהקת "קיס", הלא הוא חיים ויץ מטירת הכרמל, מופיע בתחפושת והאיפור של הרכב הגלאם רוק הנודע, כשהוא אוחז בשליש ומזמר שירי כריסמס.

באחת הסצנות, שיש בה משהו סמלי, איש מחשבים מנסה לעזור לנד לפרוץ למחשב של ליירד, ופולט רצף כינויים מחפיצים לחלקי הגוף של בתו, כביכול בניסיון לנחש את הסיסמה. בעוד הוא עושה זאת, הוא מפריע למשפחתו היושבת בסלון הבית לצפות בסרט חג המולד מהניינטיז "שכחו אותי בבית". לא שהקומדיה עם מקולי קולקין הייתה מעודנת במיוחד, בכל זאת, חלק גדול ממנה הסתמך על שני גנבים שנתקלים בדברים, אבל היא עולה כזיכרון חמים ונעים, של קומדיה שכל המשפחה יכולה ליהנות ממנה, לעומת החלטורה המעפנה שהיא "למה דווקא הוא". אולי לא כל השינויים שמביא עימו הדור הצעיר והמעודכן הם בהכרח לטובה?

נסיים בהמלצה לקוראינו הגויים – אם המשפחה שלכם החליטה שהבילוי המשותף שלכם בחג המולד יהיה לצפות בסרט הזה, במקום לצפות בסרט טוב, או אפילו בשידור חוזר של "שכחו אותי בבית 2", אל תקנו להם מתנה, זה לא מגיע להם.

עוד ברשת סלבס

פרסום ראשון: הרומן הסודי של כוכבי תאג"ד

הרגעים הלוהטים של דיירת האח הגדול תאלין אבו חנא

רוב קרדישאן ובלאק צ'יינה נפרדים