והקרנת לבניך: עד כמה היצירות המגוללות את סיפור ההגדה נאמנות למקורות?

בחג הפסח אנו מציינים את המסע הארוך שעברו בני ישראל מאז היו עבדים ומשועבדים לפרעה במצרים, ועד שהגיעו לארץ המבוטחת. לכאורה, הסיפור הכי יהודי בעולם, אלא שמאז שיצאה סדרת הדוקו-דרמה החדשה של נטפליקס, "התורה כולה: סיפורו של משה", נוכחנו לדעת שגם דתות אחרות לוקחות בעלות על סיפור הפיכת העבריים מעבדים לעם חופשי, ומעניקות לו את התרגום שלהם בהתאם.

כך למשל, בסדרה על משה בנטפליקס ראינו חוקרים המשווים בין עלייתו של ישו לדם של השה שנתבקשו בני ישראל למרוח על המשקופים במכת בכורות, בעוד חוקר אחר מתייחס לאי-כניסתו של משה לארץ המובטחת ומשווה אותו למרטין לותר קינג. אין מה לומר, ההשוואות האלו רחוקות שנות אור מהיהדות האורתודוקסית ששומרת בקנאות על מסורת ארוכת שנים.

בעקבות מה שראינו בסדרה המדוברת (שהפכה ללהיט בנטפליקס וכבשה את טבלאות הצפייה), ולקראת חג הפסח המתקרב, ניסינו לבדוק עד כמה הסרטים והסדרות המגוללים את סיפור יציאת ישראל ממצרים נותרו נאמנים למקורות. לשם כך, צפינו בארבעה פרויקטים בולטים (הסרטים "עשרת הדיברות", אקסודוס: אלים ומלכים" ו"נסיך מצרים" המצויר, וכן גם בדרמה הנטפליקסית) וערכנו השוואה בין הכתובים לתסריט. מסקנה: לא היינו מושיבים את ילדינו מול המסך כדי ללמוד לבגרות בתנ"ך.

משעבוד לגאולה

כשאנחנו מיישרים מבט לעבר המדף הקולנועי המוקדש לאותה העת, אנחנו רואים לא מעט סרטים על הפרעונים ועל התרבות המצרית המתפתחת לאורך השנים, אבל הרבה פחות סרטים וסדרות ששמים דגש על עלילות מסעו של עם ישראל משעבוד לגאולה.

הסרט הראשון שנכנס ביראת כבוד לרשימה התחיל כסרט אילם. בשנת 1923 ביים ססיל ב. דה-מיל, בן לאב אפיסקופלי ולאם יהודייה שהמירה את דתה, את הסרט הראשון שנושא את השם "עשרת הדיברות", ומגולל את סיפורו של משה לאורך 136 דקות. בשנת 1956 הוא הגדיל לעשות, והוציא אותו בגרסה חדשה - הפעם עם קול, צבע ואפקטים שהיו נחשבים למרהיבים באותה התקופה.

תעשיית הקולנוע האמריקנית הפכה את הסיפור המוכר שעבר במשך שנים מאב לבן, לחוויה אחרת לגמרי. זאת אומרת, שבמחיר של כרטיס קולנוע אפשר ממש "לראות את הקולות", ולהיחשף מחדש לשחזור הרגעים המוכרים מהמקורות. באותה הנשימה אי-אפשר להתכחש לחוסר הדיוק, ולמקום לפרשנות שהשאירו ביצירות הללו.

מצד אחד, אנחנו תמיד בעד פלורליזם - כל אחד יכול לספר את הסיפור מהזווית האישית שלו, אבל בו-זמנית אי-אפשר להתכחש לעובדה שכשנוגעים בטקסטים כה משמעותיים לדורות שלמים - טוב יהיה להיצמד קצת יותר למקורות. בכלל, חוקרי מקרא רבים בחרו שלא להתייחס לסרטים הראשונים שנעשו על סיפור יציאת מצרים, בטענה שהם אינם נאמנים למקור.

אלים, מלכים, וניתוק מהמציאות

את סיפורו של עם ישראל כולם מכירים: הם ירדו מצרימה בשל רעב גדול, בזמן שמלך חדש התמנה במצרים והוא החל להנחית על ראשם גזרות חריגות ולהעביד אותם בפרך. בעקבות נבואה כי עתיד להיוולד מושיע לעם ישראל, המלך פרעה קיבל החלטה להשליך אל היאור כל בן זכר שייוולד במצרים. יוכבד ועמרם, הוריו של משה רבינו, החליטו לשמור אותו חרף האיום על חייו, ואחרי שלושה חודשים ששמרו עליו בבית, שלחו אותו בתוך תיבה ביאור. בת פרעה ראתה אותו במקרה - והשאר כבר היסטוריה.

ישנם פרשנים הטוענים כי משה ופרעה גדלו יחד בארמון המלך, אחרים טוענים כי לא היה ולא נברא, בעיקר בשל העובדה שהדבר אינו מופיע בכתובים כלל, וכמו שלתורה יש 70 פנים - כך גם ליוצרי הטלוויזיה והקולנוע.

אם נתבונן על התהליך הפנימי שעובר משה ב"נסיך מצרים", הסרט המצויר (והנהדר) של אולפני "דרימוורקס", נבין שמעבר לשירים המותאמים לקהל היעד (ולקולה הענוג של עפרה חזה ז"ל) הוא בורח למדבר אחרי שנחתה עליו ההבנה שהוא אינו נסיך מצרים. משה מגיע למדיין, נפגש מחדש עם ציפורה, ואז חווה את המעמד המרגש של ההתגלות האלוהית כשהוא רודף אחר שה תמים שברח מעדר הכבשים אותו הוא רועה. תגובתה של ציפורה היא שמשה הוא איש אחד, והיא תוהה איך יצליח לעמוד במשימה המדוברת.

את אותה ההתגלות ראינו גם בסדרה על משה בנטפליקס, וגם בסרט "עשרת הדיברות", אבל בסרט "אקסודוס: אלים ומלכים", ההתגלות המדוברת מקבלת פן אחר לגמרי: במקום קול משמיים, אורות גבוהים, או סנה בוער - אנחנו מקבלים סופה על כל המשתמע מכך עם גשם ומפולת, כשמשה עצמו בכלל נבלע בבוץ טובעני. הוא רואה את הסנה המדובר, אבל בניגוד לכתובים - הוא גם רואה ילד נמוך וקירח לבוש שק.

כשמשה מבקש מהילד עזרה כי לטענתו נשברה לו הרגל, הילד משיב בזלול, ושב לשחק באבנים על האדמה. בהמשך, הילד פונה למשה ואומר לו שהוא מחפש מצביא בכדי להילחם את מלחמתם של העבריים, אבל המנהיג העברי, שמתקשה לתקשר עם אותו ילד, מבהיר לו שהוא בסך הכול רועה צאן.

כשמשה מגיע לציפורה אשתו היא מטפלת בפצעיו, והוא מספר לה על שאירע. היא כמובן ממהרת להגיד לו שהוכל היה חיזיון תעתועים - שהרי אלוהים הוא לא ילד. "תתארי לי אותו? אז איך הוא נראה?", שואל משה בתגובה, ואילו אשתו שוב מזכירה לו שמדובר בהזיה.

בשל הבחירה לתאר את אלוהים בצורה כה יוצאת דופן, ולוותר על כל הנדבכים המוותספים באופן אוטומטי ברגע שמכניסים את הקול העמוק של האל אשר כולנו מכירים מהסרטים והסיפורים האחרים - הסרט "אקסודוס: אלים ומלכים" מרגיש הרבה פעמים כסרט אנטי-דתי. משה, שלא מאמין באלילים של מצרים בארמון שבו גדל, ובשיטות החיזוי של היועצים שהקיפו את המלך, גדל להיות אדם חסר אמונה באופן כללי.

עצם הבחירה להפוך את מנהיג ישראל לאדם כזה חוטאת למטרה. איך אפשר לעבור תהליך משמעותי בתור מנהיג כשאין לך שום דבר להיאחז בו? איך אפשר להיות עד לניסים, ולנסות למכור למלך פרעה שהנה - עכשיו בני ישראל הזועקים לעזרה צריכים להשתחרר מהעבדות הממושכת שנכפתה עליהם למעלה מ-300 שנה, בלי להאמין? אנחנו לא מדברים בהכרח על אמונה דתית. זו יכולה להיות גם אמונה במוצר. בדיוק כמו שאיש מכירות לא יצליח למכור משהו אם הוא לא מאמין בו - כך גם משה. הרי כל הסיפור שאנחנו מכירים מאז ומעולם מושתת קודם כל על אמונה.

בכלל, אם נתעכב עוד טיפה על "אקסודוס: אלים ומלכים", נגלה שבתחילה ניסה משה להפוך את בני ישראל העבדים, שסובלים במשך שנים מתנאים מזעזעים, ללוחמי גרילה. הם נכנסים לבתי המצרים, שורפים מקומות, מפחידים את הקהל, אבל אלוהים, הילד שמרגיש לנו כאילו ייבאו אותו בייבוא אישי מתוך אחד מסרטי האימה, טוען שזה לא עוזר, ומחליט בבת אחת לצאת לקרב מסוג אחר - ולהנחית על המצרים את מכות מצרים.

איך הוא מתחיל את מכת דם? בעזרת להקת תנינים שמגיעים ליאור והורגת את הדייגים והדגים המסכנים. ככה, בלי אזכור למטה שנהפך לנחש או למפגש של משה ופרעה כשהוא דרש בקול: "שלח את עמי".

לצורך העניין, בסרט האלמותי "עשרת הדיברות", משה מגיע לארמון פרעה עם מטה שהופך לנחש, וכמו שכתוב במדרש - כשהיועצים של פרעה מנסים גם הם להפוך את המטה שלהם לנחש, הנחש של משה בולע אותם בלי להשאיר פירור. זאת בכדי לרמוז שאלוהי ישראל הוא האלוהים. זה מתכתב נפלא עם דבריו של אחד מחוקרי הדת שאומר בסדרה של נטפליקס כי הסיפור המקראי המוכר הוא כלל לא סיפור גאולת ישראל, או הקשר (שיש יוצרים שמנסים להפוך אותו לאישי בכל מחיר) בין משה לפרעה - אלא מלחמת אלוהי העבריים מול אותם האלילים שהמצרים עובדים אותם.

כל קשר למציאות מקרי בהחלט

נקודה שהציקה מאוד ב"עשרת הדיברות" היא מערכת היחסים הרומנטית בין משה לנפרטיטי, והניסיון שלה לסחוט אותו בהמשך בכדי להשפיע על החלטת פרעה לשחרר את העבדים. אין שום מקור לאירוע הזה בתרבות היהודית. לצורך העניין, אם נסתכל על הקשר בין יוסף לאשת פוטיפר, אז כן - יכול להיות שיהיו פרשנים שיגידו שהיה שם משהו, אבל כאן העלילה מגיעה למחוזות לא ברורים בשום צורה. שוב, אנחנו מבינים את הצורך לשדרג את הסיפור והדרמה, אבל יחד עם זאת - למה להוציא כל קשר למציאות?

אם נמשיך קדימה, נראה שבסרט משנת 1956 המים במקדש שנמצא על גדות היאור צהובים, אבל כשמשה מבקש מאהרון להניח את המטה שלו על המים הם הופכים לדם. גם המים המקודשים של פרעה לא מצליחים לתקן את המצב, אלא להפך - הם הופכים לדם בעצם. חשוב לציין שברוב הסרטים התפקיד של אהרון לא מאוד משמעותי, אולי רק בזמן חטא העגל. לעומתו, מרים משמעותית הרבה יותר. ב"נסיך מצרים", נראה שיש יותר משיר אחד שהיא מבצעת כסולו, והדבר מרמז על החשיבות שלה סביב אופן קידום העלילה.

אגב, באחד המדרשים סביב תפקידה של מרים בהשתלשלות האירועים, אנחנו מבינים שאביו של משה, שהיה אחד ממנהיגי העברים אז, בחר להתמודד עם גזירת פרעה ורצונו להשליך ליאור כל בן בכור שייולד בצורה קצת תבוסתנית. הוא הציע שכל הגברים פשוט יתגרשו מנשותיהם, וככה לא ייוולדו תינוקות עבריים חדשים. לפי המדרש, מרים פנתה לאביה, ואמרה לו: "פרעה גזר רק על הזכרים, אבל אתה בעצם גוזר גם על הזכרים וגם על הנקבות". אביה הקשיב לדברים, וההחלטה המדוברת על גירושם מתבטלת.

בסרט המצויר אנחנו ממש יכולים לראות את תפקידה של מרים הולך ומתפתח כשהיא שרה את שירת הים. יוצרי הסרט הגדילו לעשות והפתיעו עם קטע קצר בעברית, שלתפיסתנו הוסיף מאוד לאמינות של הסרט.

ואז הגיעה מכת בכורות

ב"אקסודוס: אלים ומלכים" אנחנו מקבלים תזכורת כואבת למכת בכורות המטלטלת. פרעה, שאיבד את בנו בעקבות האירוע, פנה למשה והזדעק: "זה האל שלך? רוצח ילדים?". ב"נסיך מצרים", אור יוצא מהשמיים, וזה נותן אווירה של פלישת חייזרים - האל מדלג מעל הבתים של העבריים, כי הם דאגו לסמן את משקופי הבית שלהם עם דם הטלה ששחטו, והילדים מוגנים. אין ספק שהצליחו להעביר את כובד האירוע, אבל גם לשמור על נפשם הרכה של הילדים שצופים בסרט המצויר הזה.

בסדרה בנטפליקס ישנו אזכור למצות, כשהאלוהים, בקולו העמוק, מבקש ממשה לאכול את הבשר יחד עימן, כי אין זמן להחמצת הלחם. בהמשך, בתיה הולכת לחפש את ביתו של משה ומבקשת להסתתר מפרעה, ובסופו של דבר אפילו עוברת איתם גם את החוויה המרגשת של יציאת מצרים. "מה עשינו?", שואל משה את אשתו כשהוא מבין את המשמעות של מכת בכורות. "עשינו מה שאלוהים ביקש ממך לעשות", עונה לו ציפורה.

כמו בעלילה המוכרת, בכל הסרטים מכת בכורות מובילה את בני ישראל לצעד הראשון משעבוד לגאולה, אבל באותה נשימה מציגה את השינוי בהחלטת פרעה והמרדף שלו אחריהם.

בסרט "עשרת הדיברות" אפשר לראות את עמוד האש ממש מגן על בני ישראל בדרכם לחופש. משה, בתיאטרליות מרשימה, מניף את זרועותיו אל-על, השמיים הופכים אפורים כאילו עומדת לפרוץ סערה, ובני ישראל חוצים את ים סוף שנפתח לשניים באיטיות, אבל בביטחון. בכדי להעמיק את האווירה בעוד כמה רמות, יוצר הסרט החליט לצלם חלקים ממנו בחצי האי סיני. יחסית לאותה התקופה, בחירת הלוקשיין הזה והטסת עשרות אלפי הניצבים והשחקנים שלקחו חלק בסרט, היא אפילו מרגשת.

נתון טריוויה מעניין סביב הצילומים הוא שעלות הפקתו המשוערת עמדה בזמנו על יותר מ-13 מיליון דולרים, בעוד שלאורך השנים הוא הרוויח כמעט 200 מיליון דולרים. סכום יפה לכל הדעות - גם אם הוא לא מאוד נאמן למקורות.

לא בכל סרט בחרו להתמקד בחטא העגל. ב"נסיך מצרים", למשל, העדיפו להתמקד רק במעמד הר סיני, בעוד בסדרה בנטפליקס דאגו לגעת בשבירת הלוחות, ניתחו את אופיו של משה, ואף הצליחו להוציא אותו כאדם שלא שולט על הכעסים שלו. בסרט "עשרת הדיברות", ממש רואים איך התמסרות עם ישראל לעניין העגל המוזהב עוברת על המסך, ואיתה תגובתו הסוחפת של משה שנחרד מהעניין.

בחירה חופשית

אם נעמיד בשורה ונבחן את "התורה כולה: סיפורו של משה", "נסיך מצרים", "עשרת הדיברות", ו"אקסודוס: אלים ומלכים", ניכר כי הנסיך המצרי זוכה לכל הקופה: הפסקול שלו מהפנט (אי-אפשר לשכוח את הביצוע של וויטני יוסטון ומריה קארי) והעלילה מצליחה להיות הכי קרובה, באופן יחסי, לסיפורים שאנחנו מכירים כבר מימי הגן ובית הספר. מדובר בסרט מלא אמונה שמצליח לרגש גם אחרי למעלה מ-20 שנה.

נקודה לשיפור, כי בכל זאת, אף אחד מהסרטים והסדרות לא באמת מושלם: לא ניתן להתעלם מההתעקשות של היוצרים, גם בסרט הזה, לשים דגש על הקשר שבין רעמסס למשה. אין שום הוכחה בכתובים לכך שהם גדלו יחד, והיו חברים, ועדיין - בחרו להכניס את זה לעלילה בכדי להעמיק את הקונפליקט של משה סביב כניסתו לתפקיד מנהיג ישראל.