מלך הפרודיות: הבמאי של "טיסה נעימה" במסר חשוב לסאטיריקן המתחיל

הבמאי היהודי האמריקאני דיוויד צוקר מבקר בישראל השבוע ומעוניין להפסיק לעסוק בפוליטיקה

טיסה נעימה

משאל שערך ה-BBC בקרב מבקרי קולנוע מכל העולם, ופורסם בחודש שעבר, דירג את 100 הקומדיות הטובות ביותר בכל הזמנים. לדיוויד צוקר היו שלושה סרטים ברשימה: "טיסה נעימה" שהגיע למקום השביעי והמכובד, וגם "סודי ביותר" ו"האקדח מת מצחוק" במקומות נמוכים יותר.
הסיבה ששמו של אחד הבמאים המבריקים והמשפיעים ביותר בתולדות הז'אנר אינו מוכר כמו יוצרי קומדיות כוודי אלן או מל ברוקס אולי קשורה לכך שהוא חולק את הקרדיט עם שני שותפים – אחיו הצעיר ג'רי, והחבר שלהם מהתיכון ג'ים אברמס (כשלעתים מצטרף גם החבר פאט פרופט).

ג'ים אברהמס והאחים צוקר
ג'ים אברהמס והאחים צוקר

השבוע מבקר דיוויד צוקר בישראל ("אני מטייל ברחבי הארץ, רואה מה השתנה מאז הביקור האחרון שלי ב1982, ועוסק בפעילות עבור ארגון "משפחה אחת" למען קורבנות טרור"), והסינמטקים בהרצליה, ירושלים ותל אביב מנצלים את ההזדמנות ומקרינים את סרטיו על המסך הגדול, כשבחלק מההקרנות הוא מתארח, ומשוחח עם הבמאי והמרצה אלון גור אריה בכיתת אמן מעשירה ומפילה מצחוק.

האחים צוקר ואברמס, שלושתם יהודים כמובן, גדלו בפרבר במילווקי וחשו כאאוטסיידרים. "ב-1969 התנדבתי בקיבוץ באזור ראש הנקרה, במהלך חופשת הקיץ של שנתי הראשונה בקולג'" הוא מספר בריאיון לרשת שנערך אמש עם הקרנת "האקדח מת מצחוק" בסינמטק הרצליה. "התפקיד שלי היה לקשור יחד כפות תמרים. התעוררתי בשלוש לפנות בוקר, אכלתי משהו, ואז עבדנו כל הבוקר עד שנהיה חם מדי, והמשכנו אחר הצהריים".

זו המשמעת שנדרשת גם בצילומי סרט, לא?

"זו הייתה הכנה טובה, אבל ימי צילום של 20 שעות הם הרבה יותר קלים מלקשור יחד ענפים של דקל".

כך נראה מטוס של חברת התעופה הישראלית ב"טיסה נעימה":

[youtube_embed youtube_id='Y9lYVwNEf48']

כבר בבית הספר התיכון נמשכו האחים צוקר וחבריהם לעולם הבידור, וגם בקולג' השתעשעו בכל מיני מעשי קונדס שקנו להם שם בקמפוס. "כשהחליטו להנפיק לתלמידים תעודות סטודנט הופעתי לצילומים בלבוש של ערבי, עם כאפייה ושפם מזויף. אף אחד לא אמר לי כלום בעניין, הם פשוט צילמו, אז במשך כל הלימודים נראיתי כך בתעודת הסטודנט שלי", הוא מספר.

כשהצוקרים ואברמס (המכונים לעתים בראשי התיבות ZAZ) הבינו שהשיגועים שלהם יכולים להפוך למקצוע הם יצרו מופע שמשלב מערכונים על הבמה והקרנת קטעי וידאו מצחיקים - ה"Kentucky Fried Theater" ("התיאטרון המטוגן"). לאחר הצלחה מקומית החליטו לנסות את מזלם בעיר הגדולה לוס אנג'לס. לא היה להם תקציב ליחסי ציבור, אז שוב עשו תעלול. הם שכרו שלט עם מודעה למופע שלהם, ואז התקשרו לכל מערכות התקשורת והודיעו שיש הפגנות ובלגן סביבו, גייסו חברים להפגנה מפוברקת, כביכול על כך שתאגיד גדול מתכנן להרוס את השלט ולנטוע במקומו עץ. המתאספים הפגינו בעד שימור השלט, והעיתונאים דווקא שמחו לסקר את הסיפור המשונה, וככה מהר מאוד הקהל שמע עליהם והגיע להופעות.

אחרי כמה זמן החליטו להפוך את המופע לסרט, אז הם כתבו עוד כמה מערכונים בסגנון, בעיקר פרודיות על סרטים סוג ב' ופרסומות, ויצרו את "סרט מטוגן", אסופה של סקצ'ים שהופכת לפולחן. מכיוון שהם לא יודעים איך עושים סרט הם מצרפים את הבמאי היחיד שהם מכירים – ג'ון לנדיס, שבהמשך הקריירה שלו יעשה עוד כמה סרטים שאפשר למצוא ברשימת "100 הקומדיות הכי טובות".

באסופת הקטעים הקצרים, הקצביים והמוטרפים של "סרט מטוגן", שיצא לפני ארבעים שנה, יש משהו שמזכיר את הקומדיות שהופכות היום ללהיטים ויראליים ברשתות החברתיות.  

"אני לא חושב שהיינו יכולים לעשות היום את 'סרט מטוגן', משום שאנשים צורכים קומדיות כאלה ביוטיוב. בזמנים שאנחנו התחלנו אם רצית לצפות בהומור אלטרנטיבי, מהסוג שלא תמצא בטלוויזיה, היית צריך לצאת לתיאטרון. אני לא יודע אם בימינו היינו מסוגלים להביא את הקהל אלינו. אולי עדיף לנסות ולהגיע אליו".

[youtube_embed youtube_id='ORuENEBX5sE']

כשהאחים צוקר חיפשו חומרים לפרודיות השיטה שלהם הייתה להכניס קלטת לוידאו, לתת לה להקליט כל הלילה את הפרסומות ותשדירי השירות הנידחים ביותר, ואז לצחוק על העליבות שלהם. על הדרך נחשפו ככה לכל מיני סרטי ז'אנר בשחור לבן, הפקות זניחות, שגם אותם הם שחטו. יום אחד נתקלו בסרט שתופס אותם במיוחד, סרט אסונות סוג ב' משנת 1957, שנקרא "שעת האפס". הוא מספר ברצינות גמורה על מנות מקולקלות שמוגשות בטיסה, גורמות לטייס ללקות בהרעלת מזון, ואז יש צורך למצוא נוסע שמסוגל להנחית את המטוס בשלום. הם כל כך התאהבו בקשקוש הזה, ומכמה שהוא לוקח את עצמו בכובד ראש ובפאתוס, ששילמו ממיטב כספם כדי לרכוש את הזכויות. אחר כך יצרו לו עיבוד מחדש, הפעם כקומדיה - "טיסה נעימה". הסרט אמנם מפוצץ בבדיחות בקצב מסחרר, אבל בסך הכול, אם משווים אותו לסרט האסונות ההוא (כפי שגם הציג גור אריה בכיתת האמן) הם ממש זהים מבחינה עלילתית. יש שם סצנות שלמות שבהן הצוקרים לא היו צריכים לגעת בכלום, אותם הדיאלוגים נאמרים כמעט מילה במילה, רק שבהקשר החדש פתאום מבינים כמה שזה דבילי ומעורר צחוק. יותר מזה, בניגוד לדעת האולפנים והמלהקים המקצועיים, הם התעקשו ללהק את הסרט כמו סרט רציני. כלומר, לא בחרו קומיקאים, אלא שחקנים שמזוהים עם תפקידים דרמטיים, של טיפוסים סמכותיים ורציניים, והם הנחו אותם לשחק כרגיל, כאילו אנחנו בסרט אסונות לכל דבר. אחד השחקנים הללו הוא לזלי נילסן, שעד אז זוהה לאורך הקריירה שלו עם תפקידים של הגיבור הנאה והרומנטי, אך כיום זכור בעיקר משיתוף הפעולה שלו עם הצוקרים שהמציא את הקריירה שלו מחדש בגיל מתקדם בטרילוגיית "האקדח מת מצחוק" .

[youtube_embed youtube_id='ixljWVyPby0']

"טיסה נעימה" יהפוך ללהיט ענק, יכפיל פי כמה וכמה את ההשקעה בו, וישים אותם על המפה. תוך כדי הראיונות לקידום הסרט השתעשעו היוצרים במשחק מי יענה תשובה יותר הזויה שבאמת תתפרסם אחר כך ככותרת. היה עיתונאי אוסטרי שרצה לשמוע מהם על כל הטרנדים החמים שמתרחשים עכשיו באמריקה, ודיוויד צוקר שכנע אותו שהספורט הפופולארי ביותר אצל הנוער זה "skeet surfing", כלומר גלישת גלים תוך כדי שאתה חמוש ברובה ויורה בצלחות שמושלכות לאוויר. הבדיחה הזו ליוותה אותו כמה שנים עד שהפכה לקליפ הפתיחה הזכור לטובה של הסרט "סודי ביותר".

[youtube_embed youtube_id='OoDYjJ2jmHc']

אחרי "האקדח מת מצחוק 33.3" החבורה התפצלה. דיוויד צוקר נטל את השליטה על סדרת "מת לצעוק", ביים וכתב את הפרק השלישי והרביעי, והיה מעורב בחמישי מאחורי הקלעים. בשנים האחרונות הסגנון שלו השתנה. הקומיקאי שהגיע ממשפחה דמוקרטית פונה ימינה יותר ויותר, נעשה מעורב בענייני היום, כמעט פעיל פוליטית. הוא מאוד מזוהה עם המפלגה הרפובליקנית, ולא פעם רתם את כישוריו הקומיים למענה. הוא ביים קמפיין של תשדירים סאטיריים במערכות בחירות לנשיאות ארה"ב, וכן בתקופת המשא ומתן על עסקת הגרעין עם טהרן יצר תשדיר שמלגלג על איך אובמה, קרי והילארי נופלים בפח של האיראנים. כשאני שואל מה דעתו על טראמפ הוא משיב "הוא הציל אותנו מהילארי".

[youtube_embed youtube_id='qNvHAjcHAvs']

במהלך הביקור שלך נפגשת עם תסריטאי קומדיה ישראלים צעירים. רק הבוקר עסקו כל כותרות העיתונים בגינויים שהשמיעה שרת התרבות הישראלית כלפי הסרט "פוקסטרוט" שזכה בפסטיבל ונציה, אך לטענתה זכה לשבחים בגלל הביקורת שהוא מותח על ישראל. במצב הנוכחי, שבו דרמת איכות מעוררת כזו סערה והתנגדות, מה תציע לסאטיריקנים הצעירים והפרועים שרוצים להשמיע את הביקורת שלהם?

"אני בכלל לא מעוניין להמשיך ולעסוק בפוליטיקה. עשיתי את זה כבר פעם אחת (בקומדיה הימנית-שמרנית "An American Carol" – ע.ר) אבל הדברים האלה לא מוצאים את הקהל שלהם. אני מעדיף לעשות פרודיה על ז'אנר ולא על המצב. בימים אלה אני עובד על 'האקדח מת מצחוק 4' שיצחק על סרטי ג'ייסון בורן, ג'יימס בונד ומשימה בלתי אפשרית. זה יהיה דומה יותר למה שעשינו בסרטים המוקדמים שלנו, על קלישאות של הז'אנר כולו, ולא ציטוט של סרטים ספציפיים כמו ב"מת לצעוק". נכון שהסגנון הזה של קומדיות נמצא בשפל כרגע, וכל מיני סרטים כמו "מת לדייט" ו"פגוש את הספרטנים" די חיסלו את הז'אנר, אבל הסרט שלנו באמת מצחיק, ואנחנו יודעים מה אנחנו עושים, אז אני חושב שיהיה בסדר".