גאווה בפארק: החגיגה הצבעונית של הפט שופ בויז

לשלוח סטרייט לסקר הופעה של הפט שופ בויז בסיומו של סוף שבוע הגאווה זה כמו לשלוח קרניבור להשתתף בתחרות אכילת עוגות קצפת. אבל בשני המקרים הוא ייצא עם טעם טוב בפה. כי מעבר להכל, ההופעה של הפט שופ בויז בגבעת המופעים של פארק הירקון ("הפארק הקטן") הייתה מלאה באנרגיות חיוביות של כיף, שחרור וחגיגה, על רקע הטריבונות הריקות שממתינות להופעה של רוד סטיוארט שצפויה ביום רביעי. כ-7,000 איש הגיעו לצפות בהם, כמות דומה לזו שהגיעה לפני 8 שנים לביתן 1 ולפני 4 שנים להיכל ביד אליהו, זה מספר המעריצים שהם מביאים בישראל, במיוחד כשמעבר לכביש, בגני התערוכה, כל הקולים של הקהילה מרימים במסיבה של עופר ניסים.

ניל טננט וכריס לאו, כהני האלקטרו הבריטיים, האנשים ששמו את ה-D בדאנס, מגיעים הנה אחת לארבע שנים בממוצע ומנקים הופעות שמתחילות בדרמה ולאט לאט משנות אווירה, משתחררות, עד שמסתיימות בקתרזיס מסיבתי של אהבה מופצת לכל עבר. בניגוד לשני המופעים הקודמים שלהם, הפעם לא מילאו את הבמה רקדנים עם תלבושות ואביזרים, אלא הרכב מלווה שכלל מתופפים וכנרת, שהם גם קלידנים וזמרי ליווי. הם הצטרפו לטננט בשירה וללאו בהפקת הצליל, העמיקו את אלמנט השואו המוזיקלי של המופע וקצת מילאו את הבמה. נכון, רוב הזמן זה נשמע כאילו כל מה שיוצא לכיוון הקהל הוא פלייבק, כולל השירה, אבל כן אפשר היה להבחין שלפעמים יש גם נגינה חיה ושטננט, לפחות בחלק מהזמן, שר בחי, גם כשהפלייבק מעניק לו את המצע שעליו הוא מצטרף.

עוד ברשת תרבות ובידור:

הדמויות הלהט"ביות הכי חזקות על המסך הקטן

אתם בוחרים: מה שיר הגאווה הטוב ביותר?

האזינו לסינגל החדש של סטטיק ובן אל: טודו בום

כרגיל אצלם הפתיחה הייתה איטית. טננט ולאו עלו לבושים בחליפות עם קסדות נוצצות לראשיהם, זו של טננט פתוחה מקדימה וזו של לאו כמעט אטומה, עמדו על הבמה וביצעו את " Inner Sanctum" ו"Opportunities" על רקע וידיאו ארט שיישאר מהמם לאורך כל המופע ותאורה שהייתה עובדת הרבה יותר טוב באולם סגור. חוסר התנועה והקסדות הזכירו את המופע המושמץ של סיה בו היא עמדה עם פאה וספק שרה. הקהל התחבר אליהם ב-"The Pop Kids" והצטרפות הנגנים ב-" In the Night", חיממה את האווירה לקראת "Burn" ו-" Love Is a Bourgeois Construct" שהזכירו כמה הם תלמידים טובים של "אבבא" בכתיבת פופ עם מסר.

רצף של "New York City Boy" ו-" Se A Vida É" הרים את הקהל שהיה צמא ללהיטים ונתנו את האות לפתיחת החגיגות. הכי צמוד שאפשר לדמיין, התחבקו ורקדו יחד סלבס שכבר מזמן הכריזו בגאווה מה הם, יחד עם כאלה שעדיין לא. ואף אחד לא דמיין לחשוב מה מוסרי ומה לא מוסרי. עם " Love Comes Quickly" הפט שופ בויז חזרו לאלבומם הראשון, כשעוד קראו להם ברשת ג' "נערי חנות חיות המחמד". אליו התחבר " Love Etc." המגניב מהאלבום "Yes". טננט, שהרבה להחליף תלבושות במהירות מסחררת, ביצע את " The Dictator Decides" כשהוא לבוש במדי שליט קומוניסטי.

"West End Girls" גרם לילדי האייטיז ולמאות זוגות בקהל, מכל הסוגים, להיצמד ולהתנשק. "Home and Dry" הסנטימנטלי המשיך את המגמה. "The Enigma" סימן את המעבר לחלק הסופי והשמח מכולם, שנפתח עם ההפצצה של "Vocal" ההאוסי מתוך "Electric". באווירת סדום ועמורה הגיע " It's a Sin" שהרים מעל הקרקע את אחרוני הציניקנים וכולם נסחפו עם "Go West", שלטעמי היה הפעם לא מספיק עוצמתי וניצחוני. ההדרנים היו נוסטלגיה במיטבה עם "Domino Dancing" ו-" Always on My Mind", שירים שגורמים גם לבכירי הרוקרים להסיר את הכובע בפני ה"פופ קידס".

גם סביב גיל 60, כשרוב הקהל שלהם הולך ומתבגר יחד איתם, הפט שופ בויז הם עדיין אחת המסיבות הכיפיות בעיר. נכון, יש בהם משהו שהולך ומתיישן עם הזמן, אבל לנצח שמור להם הכבוד של חלוצי הקונספט, אלה שכל סופרסטאר-דיג'יי שעולה על במות ברבע מאה האחרונה, גדל עליהם. ודווקא בעידן שבו כתיבת שירים בכלל וכתיבת פופ בפרט הולכת ונהיית קשה ודלה ככל שנוקפות השנים (לא סתם ההיפ הופ השתלט על העולם בשנים האחרונות וכעת הגל הלטיני שוטף את הגלובוס , כשהפופ הלבן נאחז ביחידי סגולה כמו אדל), כיף לקבל על הבמה בפארק צמד שעשה מהפופ הזה אמנות קולית וגם היה ממבשרי המהפכה הגאה.

צילום: ליאור כתר