גם הוא באצילים: סר רוד סטיוארט נתן שואו בפארק

במופע וגאסי עם חיזוק של ריטה בלהיטו הגדול ביותר, ניסה רוד סטיוארט לשלהב 20 אלף ישראלים בפארק הירקון. זה עבד בעיקר בבלדות. מופע טוב, שהקהל התחבר רק לחלקו

קשה להתייחס להופעה של רוד סטיוארט אמש בפארק הירקון מבלי להידרדר לגילנות. כי הרוקנ'רול, בארץ ובעולם, הוא כיום ז'אנר מתבגר, יש שיאמרו מזדקן, שבו אלה שמככבים על הבמות הגדולות ומביאים את המאסות של הקהל הם "צעירים" בני 45-55, כמו רדיוהד וגאנז נ' רוזס, ועד בני 70 ומעלה כמו רוד סטיוארט (72) וטום ג'ונס. איכשהו, הרוקנ'רול, למרות כל מה שהכניסו לגופם, שמר אותם צעירים. רוד סטיוארט, שנתן אתמול את המיטב שלו בפארק הירקון, לעיני עשרים אלף איש, רובם הגדול בני 40 ומעלה, נראה טרי ורענן בהרבה מאנשים רגילים בגילו. הוא זז ורוקד, קופץ ומפזז ובעיני נשים בקהל עדיין נחשב לסקסי, גם אם הוא כבר סבא. רוקר שהפך לאנטרטיינר כדי לשרוד את תהפוכות הקריירה, הגיל והאופנות המוזיקליות המתחלפות. גם לשיר הוא עוד זוכר, עם הקול הצרוד והנהדר, שהפך לסימן ההיכר שלו וממשיך להקסים מעריצות כשהן שרות את "I Don't Want to Talk About It", שסטיוארט "שדד" מלהקת "קרייזי הורס" עוד בסבנטיז.

צילום: ליאור כתר

בכלל, כמחצית משירי המופע סטיוארט הם למעשה גרסאות כיסוי. (לטום ווייטס, קט סטיבנס, טינה טרנר, צ'אק ברי, ואן מוריסון, סם קוק, האחים אייזלי - רשימה חלקית). פאק, אפילו הלהיט הכי הכי גדול שלו, "Sailin'" שבסיום הרים את הפארק באדיבותה של ריטה, הוא בעצם קאבר (לאחים סאת'רלנד). זה לא שאין לו שלל להיטים משלו. הוא בוחר להגיש לקהל ממיטב הרוק האמריקני והבריטי  - שכמובן מתאים לסגנון שלו - כדי ליצור מופע עם כמה שיותר להיטים, מתוך תפיסה של הרוקנ'רול כבידור, ובצורה מוקצנת עוד יותר מלמשל אירוסמית', שהראו לפני חודש איך רוק כבד הופך לאנטרטיימנט.
קונספט המופע של סטיוארט הוא בידורי באופן כמעט טהור, בידורי ברמת הלאס וגאס, החל בעיצוב המשבצות שחור-לבן של הבמה וכלי הנגינה ותלבושות הנגנים, דרך הוידאו-ארט הצבעוני והמושקע, עבור בהחלפת התלבושות הסיטונית שלו ושל הנגניות וזמרות הליווי הסקסיות שלו, ועד לתנועות הריקוד המתוזמנות שלהן והמחוות המשוחקות שהוא מגיש לקהל, וכלה בכדורי הרגל שהוא נהנה לבעוט ל"טבעת הזהב" לקראת סיום. סטיוארט מגיש לקהל שואו שמנסה להיות כמה שיותר נוצץ, מתחנף ומגרה את החושים, במגבלות הרוקנ'רול, ומבלי ליפול לתהומות של קיטש, לפחות לא בהגזמה. המופע שלו, מרובה המשתתפים, מתוזמן ומתוזמר לעילא, מיטב הלהיטים מכל התקופות, שעה וארבעים דקות, לא ארוך מדי, כדי שלמהמרים בוגאס יהיה עוד זמן לרדת לקזינו אחרי, והמבוגרים שמגיעים לראות אותו ברחבי העולם יספיקו לחזור הביתה בשעה סבירה כדי לקום למחרת למשרד.

 

צילום: ליאור כתר

אלא שכל זה טוב ויפה רק בחלקו עבור קהל ישראלי מבוגר, שרובו התחיל להעריץ את סטיוארט אי שם בתחילת שנות השמונים והיה צמא לשנדי שלו בהופעה המיתולוגית ההיא באצטדיון רמת-גן. קהל שמתחבר בעיקר לבלדות האהבה הגדולות שלו, דוגמת "You're in My Heart" שאחרי כל השנים עדיין צובט בלב, למרות החיבור המוגזם במופע לקבוצת הכדורגל הסקוטית סלטיק, הכה אהובה עליו, שמקבלים ישר לתוך הפנים ובאופן מוגזם דרך המסכים, שמקרינים הבקעת שערים ושמחת כדורגלנים במהלך ביצוע השיר.

שואו בפארק הירקון | צילום: ליאור כתר

אבל במרבית שלבי המופע, מרבית הקהל (לפחות באזור בו אני נכחתי) עמד בשקט ולא זז. על הבמה כוכב רוק ענק עם שמונה נגנים טובים ונגניות ושלוש זמרות ליווי שמנענעות את מה שהטבע נתן להן, מגישים להיט אחרי להיט מהקריירה הארוכה, מלהקת ה"פייסז" ועד לאלבומי "ספר השירים האמריקני" שהוציא בעשור האחרון, והקהל כמעט ולא שר, לא רוקד, עומד וצופה בפלא המקשיש עם החולצה הפתוחה, השיער המעוצב בקפידה והפנים המטופלות, מפזר כריזמה ואבק כוכבים, כשרק הסקסופוניסט הדומיננטי (הרבה יותר מדי) ג'ימי רוברטס מצליח להתחרות בו. סטיוארט וחבורתו הם מקצוענים שנתנו את השואו שלהם בלי למצמץ, אבל מרבית הקהל הפגין כלפי חוץ אדישות ברוב שלבי האירוע. אולי בגלל שחלק מהשירים היו לו מוכרים פחות, אולי בגלל שחיכו ללהיטים, ואולי זה קהל שבגילו כבר מרגיש פחות משוחרר לשיר בקולי קולות ולרקוד.
לא הוסיפה למצב העובדה שבששת השירים הראשונים במופע המיקרופון של סטיוארט לא היה מוגבר מספיק והשירה שלו נשמעה חלשה מדי ונבלעה בין זמרות ליווי וכלי הנגינה, בעיקר הסקסופון שהאפיל וכיסה עליו. אגב, גם כשהופיע כאן לפני 7 שנים נתקל בתקלות סאונד, אולי אין לו מזל איתנו.

שירה של קהל הגיעה בעיקר בפרק האקוסטי של המופע, שגם הוא היה מושקע ומהודק, עם נבל שניגנה בו נבלנית, שתי כנריות, גיטרות אקוסטיות ותלבושות חושפניות במיוחד. הפרק הזה נפתח עם " The First Cut Is the Deepest" וכלל שורה של בלדות ממיסות לב שהדגימו עד כמה סטיוארט השרמנטי עדיין יודע ללחוץ על בלוטות הסנטימנטליות כשהוא מהלך כלוליין על הקו הדק שבין רגש רוקיסטי אמיתי לקיטש של ועדי עובדים.
הוא שב לקצב, כולל להיט הדיסקו הענק " Da Ya Think I'm Sexy?" בביצוע שאיכשהו לא גרם לקהל לפרוץ בריקודים סוערים, ובסיום הגיעה ריטה, והתחברה לסטיוארט בדואט ("Sailin'") איכותי ומרגש, שבשבילו היה שווה לחכות כל הערב. ריטה עלתה גבוה יפה והגיעה עם הקול בדיוק לנקודה שגורמת גם לגדולי הציניקנים להחסיר פעימה, וסטיוארט בנדיבות של מנצח נתן לה להשתלב בהמנון הכי גדול שלו באופן מושלם. אצילי מצדך, סר רוד סטיוארט. ומי יודע אם נזכה לראותך כאן שוב.

מרים את הפארק | צילום: ליאור כתר