דינוזאור סיניור: אירוסמית' היו טובים, אבל לא מעולים
סטיבן טיילר, ג'ו פרי וחבריהם המתבגרים נתנו בפארק מופע שנע בין שואו רוקנ'רולי מסורתי עם גוד טיים, לרגעים פחות חזקים, ועם לא מעט חנופה לקהל המקומי
מהמופע של אירוסמית' בפארק הירקון אפשר היה לצאת עם חיוך כי הוא היה מופע טוב - אם כי לא מעולה - וגם משום שזו הייתה כנראה הזדמנות אחרונה לחזות באחד הדינוזאורים הגדולים האחרונים של הרוקנ'רול הכבד המסורתי, ז'אנר מזדקן שעדיין ממלא פארקים, בין גיל 65 ל-70. פעם אמרו על הרוקנ'רול שהוא שייך לצעירים. היום ברור שהוא שייך לרוקרים מלבינים, שהם בחלקם כבר סבים, שעדיין מושכים עשרות אלפים בזכות שירים שכתבו בשנות העשרים לחייהם. אחרי שגם הרולינג סטונס ודיפ פרפל ביקרו כאן לאחרונה, אין עוד הרבה להקות גדולות בגיל הזה, שיכולות למלא ככה את הפארק, עד שמישהו יצליח להנחית פה את האיגלס, קיס או איי.סי.די.סי. בכלל, אין בעולם הרבה מפלצות רוק פעילות בותק ובסדר הגודל של אירוסמית', להקה שהייתה מהמעצבות הדומיננטיות של הז'אנר ושל שלל המיתוסים והקלישאות שלו ב-47 שנות קיומה. מהפריצה וההצלחה בשנות השבעים, דרך הסמים והנפילה וההצלחה המחודשת באייטיז, שוב סמים והיכולת להמציא את עצמם מחדש בניינטיז ושיוט שנמשך כבר שני עשורים, מאז שהיו כאן בפעם האחרונה.
צילום: ליאור כתר
סוגיית הגיל היא לא רק אנקדוטה נחמדה, אלא גם השפיעה על טיב המופע. לא נעים לומר זאת, אבל מבין חמשת חברי הלהקה הגיל ניכר היטב בגיטריסט הקצב בראד וויטפורד ובמתופף ג'ואי קריימר, שהתקשו בחלק מהזמן לסחוב את העגלה יחד עם ג'ו פרי הנדיר בגיטרה מובילה, טום המילטון היציב בבס והקלידן המלווה באק ג'ונסון, שעשה עבודה טובה, כשכמובן הסולן סטיבן טיילר מוביל ומנסה לדרבן את כולם ולהכניס בהם יותר אנרגיות. ברור שטיילר ופרי הם הכוכבים הראשון והשני שלהם, ועדיין, כשמדובר בלהקת רוק שאמורה לנגן מול עשרות אלפים, היא חזקה כמו החוליה הכי חלשה שלה. לא סתם הכריזו אירוסמית' על סיבוב פרידה מהעולם (שנקרא באירופה "Aero-Vederci Baby"). טיילר המנהיג יודע מה מופיע איתו על הבמה וכמה זמן זה עוד יוכל להחזיק מעמד.
ועדיין זה היה מופע רוק טוב. כשהם באנרגיות הנכונות ומנגנים יחד כמו שצריך, אירוסמית' הם מכונת רוקנ'רול ורוק כבד משומנת ולפרקים אפילו איכותית, שיודעת לייצר ביצועים חזקים שנשמעים נהדר. מעל כולם נוצצים ג'ו פרי, מגיבורי הגיטרה הגדולים של עולם הרוק, וטיילר, שלא איבד כמעט מיכולת השירה שלו. גם את השואו הם יודעים לתת, כמו שהקהל אוהב. הייחוד של אירוסמית' הוא התשוקה שלהם להפוך את הרוקנ'רול לבידור, לגוד-טיים. מעבר ללהיטי-על כמו " I Don't Want to Miss a Thing", "Cryin'" ו-"Crazy", שגרמו לחובבי רוק לטעון שהם פופיים מדי, הם מופיעים כדי לתת מקסימום כיף והנאה, מתחפשים לפי הספר, עם אאוטפיטים ותכשיטים מעוצבים, זזים על הבמה ועושים פוזות כמו שהקהל מצפה, מעלים בהדרן פסנתר כנף מזויף (זה היה פסנתר חשמל בתוך קופסה) ומנגנים ושרים בעמידה עליו.
טיילר, שנראה כמו הכלאה בין מיק ג'אגר לקית' ריצ'ארדס (וציון ברוך), אחראי לקשר עם הקהל ויורה לאורך הערב בעברית: "ערב טוב!", "מזל טוב!", "I'm making עלייה!" ועוד שלל התחנפויות. לשיא הגיע כשהקדיש את "Crazy" ל-"ב-ר ר-י-פ-א-ל-י" והצביע על מקום העמידה שלה בקהל (ואולי בגלל שחבריו להקה כעסו עליו באותו רגע, הם סיפקו ביצוע עייף ללהיט), ובהמשך כשהצטלם סלפי עם בר רפאלי בצד הבמה, בזמן ביצוע חזק של הלהקה שלו לאחד הסטנדרטים הגדולים בתולדות הבלוז, "Baby, Please Don't Go" של ביג ג'ו וויליאמס (ומאדי ווטרס). מה לשיר הזה ולסלפי עם בר רפאלי? לקראת סיום, כשירדו מהבמה לפני החזרה להדרן, הוקרן על המסכים הכיתוב "תל אביב, אתם הקהל מס' 1" על רקע צילומים של חברי הלהקה בכותל המערבי ובכנסיית הקבר בירושלים ובמסעדה מקומית. ג'ו פרי הקרין בתחילת " Stop Messin' Around" (קאבר שלהם לפליטווד מק) סרטון וידיאו שצילם בכיכר רבין, מול בניין עיריית תל אביב. כלומר אירוסמית' עשו הכל כדי שהקהל המקומי יתאהב בהם.
החנפנות התאזנה עם העובדה שיש להם להיטי ענק, כמו "Rag Doll" ו-"Sweet Emotion", שהקהל המקומי היה כמעט אדיש אליהם. הם כיכבו ברשימת השירים שאירוסמית' רעננו לרגל סיבוב הפרידה, רשימה שהיא למעשה שעתיים של מיטב הלהיטים, כולל, למשל, "Janie's Got a Gun" אותו לא ניגנו בשנתיים האחרונות, "Dude (Looks Like a Lady)" שלא נוגן גם הוא תקופה והקאבר "Oh Well" לפליטווד מק שחזר לסט שלהם אחרי 11 שנה. חוץ מ-"Amazing" באמת שלא היה חסר שום להיט.
באמצע ההופעה התיישבו פרי וטיילר על כיסאות ונתנו צמד בלוזים," Seasons of Wither" ו-"Hangman Jury", שהיו בסדר גמור, אבל שלחו חלק מהקהל לקנות בירה. מנגד, הקאבר שלהם ל"Come Together" של הביטלס - שהתפרקו בשנה בה הוקמה אירוסמית' - עשה את העבודה מבחינת הישראלים. הקהל אהב גם את ההדרנים, עם "Dream On" שטיילר התחיל עם לכאורה פסנתר כנף וסיים אותו בעמידה עליו, וכמובן "Walk This Way", שהביצוע שלו היה קצת קצר מדי. ארי ודרצ'י.
עוד ברשת תרבות ובידור:
בחזרה לסיקסטיז: כך התאהבנו בקאסט של "היירספריי"
חדשות המסך: הטריילר החדש של וויל וגרייס