המופע של אדי איזרד - שואו של איש אחד לאיש אחד

קצב מסחרר, בדיחות חדות ובלי פרות קדושות,ההופעה של אדי איזרד הוכיחה שמדובר בפרפומפר יחיד במינו שמזגזג בין זמנים, אירועים, מציאות ודמיון

לולא היה אדי איזרד עומד על הבמה בהיכל שבמתחם ה"דרייב אין" בתל אביב, אלא יושב ליד מישהו באוטובוס, ומספר לו את כל מה שהוא מספר במופע "Force Majeure", התגובה הייתה ודאי שונה לגמרי. לרוב האנשים היה לוקח פחות מחמש דקות כדי לצלצל בהיסטריה בפעמון ולברוח החוצה, הרחק מהשוטה התמוה ששופך עליהם הר של מלל הזוי. אבל הטיפוסים הסבלניים והסקרנים יותר היו מוצאים עניין בדברים, מתפעלים מהמקוריות שבה הוא שוזר יחד שפע נושאים, ואם היו נתפסים וממש טורחים להקשיב, הם גם לא היו מפסיקים לצחוק.
כי איזרד, שרוכן קדימה ומרעיד את ירכיו בחוסר סבלנות, וכל שפת גופו מביעה את הצורך המתפרץ לחלוק עמכם את מחשבותיו האיזוטריות לפרטי פרטים, לא מחכה לאף אחד ורץ קדימה בשטף פרוע שמזגזג בין זמנים, אירועים, מציאות ודמיון.

Go Local Concert

הוא לא בא להציג אבחנות בסגנון "מכירים את זה ש...". כדי להכיר באמת את הדברים שהוא מדבר עליהם צריך מינימום תואר במדעי רוח (אם תהיתם מה יש לעשות עם אחד כזה, הנה תשובה אפשרית). איזרד הוא מעריץ מוצהר ואדוק של חבורת מונטי פייטון, וניכר שאימץ מסדרת הטלוויזיה שלהם "הקרקס המעופף" את זרם התודעה, ואת החיבה לעיסוק גרוטסקי בנושאים אינטלקטואליים. זה לא סטנדאפ עם פאנצ'ים, אלא מונולוג קומי סוריאליסטי שנע בכיוונים בלתי צפויים. בהשוואה לקומיקאים עכשוויים בולטים, ההומור שלו נקי יחסית. הוא לא חושש להיות פוגעני בנושאי דת, אבל כמעט ולא משתמש בגסויות. לאורך כל המופע, שרץ כבר עשרות פעמים לפני כן, ומתוסרט בקפדנות, נדמה לחלוטין שאיזרד פשוט שולף את הנושאים משרוול החליפה, ומברבר רצף אסוציאציות אקראי שעולה במוחו.

איזרד מכיר את הקהל החנוני שלו (יעידו על כך בדיחות אודות יצירות כ"נארניה" ו"שר הטבעות"), וסומך עליהם שיגלו את הסקרנות הדרושה כדי להתחבר לתחומים הנידונים, בהם היסטוריה ובלשנות. אל תתבלבלו, מה שדרוש זה רק הנכונות לדעת, ולא הידע עצמו. שכן גם בחלקו הראשון של המופע, בו הוא עובר בספיד על עידנים שונים בבריטניה, הוא כמובן עושה את זאת באופן מטופש שאינו קשור למציאות ("אוליבר קרומוול הגיע לכל מקום עם מוזיקת רקע דרמטית שמלווה אותו. הוא נשא עימו חרב, למקרה שהמשא ומתן ישתבש"). הוא מתחיל בלפוצץ טאבו כשהוא מהרהר על טקסי פולחן שכוללים הקרבת אדם, ובמהרה גולש, כדרכו, למלכים השונים ששלטו במדינה. למשל, מתאר מפגש בין צ'רלס הראשון שעולה לגן עדן אחרי שראשו נערף, מחזיק את קודקודו הכרות תחת הזרוע לצד מותנו, וזוכה מאלוהים למחמאה "אתה נראה נהדר, כמו אסטרונאוט". המופע בריטי מאוד, ומדי פעם הוא זורק הערה מתנצלת על הרפרנסים הזרים שאולי עוברים מעל הצופים בתל אביב. סביר שהוא עושה זאת כלפי כל קהל מחוץ למולדתו. אך כאמור, זה לא באמת משנה, משום שכל הדמויות שהוא מתייחס אליהן הופכות בלאו הכי להגזמות רופפות שנותקו מהאמת ההיסטורית. עבור הקהל בישראל הוא מוסיף התנצלות מיוחדת בגלל בדיחה שעבורה הוא עובר לדבר בגרמנית. הרגע היחיד שבו הוא באמת מתבלבל, ולרגע חש מבוכה, מתרחש כשהוא קולט פתאום שכשהוא משתמש ב"ישו כוכב עליון" כדוגמה למחזמר, אז זה "המחזמר הזה על ההוא שלא בדת שלכם".

מוכרחים להודות, לעקוב אחר הקצב של איזרד עלול להיות מדי פעם מעט מתיש. למרות שזה בדיוק העניין וחלק מהמטרה, לפעמים באמת אין תגובה אחרת חוץ מ"מה לעזאזל"? או "איך הגענו לכאן? מה זה הסיפור הזה, לאיפה אתה חותר, ועל מה בכלל דיברת שנייה קודם"? אך הרגעים הללו מתאזנים עם קטעים מגובשים יותר, כמעט מערכונים, שבהם הכוכב מבצע בעצמו את כל הדמויות. בין אלה נמצאים כמה מהרגעים היותר חזקים במופע, כמו למשל עימות בקפיטריה בין אלוהים לדארת ויידר, שנשמעים לדעתו אותו דבר, על מנת הפסטה האחרונה במזנון. או כשיוליוס קיסר מתייעץ עם יועצו הצבאי, שהוא תרנגולת (והתרנגולת הזו תמשיך לצוץ ולקרקר בעוד כמה דיאלוגים).
יש לציין כי מתלונות שנשמעו מפי היושבים בשורות הראשונות, בהפקת המופע פישלו, והרמקולים שהוצבו בחזית הבמה הופעלו רק בתחילת המחצית השנייה. הסאונד העמום במחצית הראשונה הקשה עוד יותר על המאמץ לאחוז בחוט המחשבה של איזרד הדוהר.
בחלק השני של המופע הוא זורק הצידה את ספרי הלימוד, לטובת חשיפת טפח אישי. איזרד, שמגדיר את עצמו כ"טרנסוויסט לסבי", כלומר סטרייט הנהנה ללבוש בגדי נשים, מגולל את סיפור ההתבגרות שלו. במופעים קודמים, דוגמת "Dressed to Kill", הוא נהג להופיע בשמלות, אך בערב הזה הוא מסתפק באיפור, אודם, עגילים קטנים, ולק בציפורניים. על אף צבע השיער הבלונדיני העז, בחליפתו השחורה והחולצה הלבנה המכופתרת עם הצווארון הפתוח, אם לא מסתכלים על הקלוז אפ שעל מסך הוידאו, הלוק רגיל למדי.
אחר כך הוא עובר לדבר באריכות על מרוצי סוסים, תוך שימוש במונחים שגורמים לקהל לשלוף את הפלאפון ולהיעזר בגוגל טרנסלייט (בחלק אחר, שבו התייחס לקרב היסטורי, הוא שלח את הצופים לבדוק בויקיפדיה). אולם גם כאן, כשעוברים למחוזות האבסורד, והוא מתאר ומדגים כיצד סוס פורץ לבית וגונב כספת, אין בעיה אם לא מבינים בדיוק לאיזה מקצה תחרותי ספציפי החיה הזו שייכת, זה עדיין מאוד מצחיק.
הוא לא מתאמץ להנגיש, לתקשר, או לעורר הזדהות, אלא להפך, לעורר בלבול, השתאות והנאה מההחלקה המהירה לתוך הטרלול. אדי איזרד עושה את המופע שלו רק עבור אדם אחד, וזה אדי איזרד. אבל אם תרצו, הוא בהחלט ישמח לספר לכם על זה.