היום שלעולם כבר לא יהיה מושלם

" אני עייף, אני מותש,

 

יכולתי לישון במשך אלף שנים,

 

ואלף חלומות שיעירו אותי,

 

צבעים שונים שעשויים מדמעות"

(The velvet underground, Venus in furs)

הפעם הראשונה בה נתקלתי בלו ריד הייתה באחד הספרים שהכי השפיעו עליי אי פעם, "דור הפרוזאק" מאת אליזבת' וורצל. בספר מתארת וורצל את הערצתה למוזיקאי הענק ואף מדמיינת שהוא מחליף את אביה שנטש אותה בילדותה. הייתי בת 14, וכבר אז, העולם נראה לי כמו מקום איום ונורא.

 

בעידן ללא גוגל, נטול פייסבוק של אמצע הניינטיז, הדרך הטבעית לברר מידע על מוזיקאי, היתה לגשת לחנות הדיסקים שבקניון ולתהות על קנקנו. כך מצאתי את עצמי פוקדת את הסניף המקומי. המוכר הסתכל עליי ספק ביוהרה, ספק בפליאה גדולה: "לו ריד? מה לך וללו ריד"?

 

אחר כך, הוא נתן לי לשמוע את "Transformer", אלבומו השני של ריד, שיצא בשנת 1972, באוזניות הענק שהיו בדלפק. השיר הראשון של ריד, ששמעתי אי פעם, היה "Satelite of love" מתוכו. הלב שלי התפוצץ. יכולתי להבין את וורצל. לי דווקא היה אבא נהדר, אבל משהו בי רצה לחבק את האיש שקולו נגלה אליי שם, לראשונה.

 

לא היה לי מספיק כסף לרכוש את הדיסק, הסתפקתי בקלטת, אז עוד היו כאלה. נהגתי לשמוע את האלבום  בווקמן האישי שלי בדרך לבית הספר. משם הגעתי ל"ולווט אנדרגראונד". לו היה שונה מכל דבר אחר ששמעתי. המילים של המוכר המשיכו להדהד בראשי: "לפני שהיה מוריסי, לפני שהיו מטאליקה, לפני כל מה שאת שומעת ואוהבת היום, היה לו ריד". ועל אף שיצירותיו היו לא פשוטות להאזנה, ועל אף שלא תמיד הייתי בטוחה שאני מבינה על מה הוא מדבר, התייחסתי אליו ביראת כבוד.

 

 

הוא נולד בברוקלין בשנת 1942. יהודי רגיש, בן מורד לאב שעסק בראיית חשבון ולא ידע איך לעכל את הילד שנפל עליו.

 

כבר בצעירותו סבל מדיכאון ונטיות הומוסקסואליות. הבורות של אותן שנים הובילה את הוריו לנסות לטפל בנטיות אלה באמצעות שוקים חשמליים. בשנת 1974 הוא יכתוב על הטיפולים הללו את שירו "Kill your sons".

 

לא רבים יודעים שריד סיים תואר בספרות אנגלית, מה שאולי מסביר את הליריקה המפוארת והמשובחת שלו. בגיל 20 הוא כבר הקים את ההרכב הראשון שלו, "אל-איי והאלדורדוס". את ההרכב עזב בסערה ב-1963. שנתיים לאחר מכן, פגש את ג'ון קייל והקים איתו את "ולווט אנדרגראונד" האגדית. הלהקה הוציאה עד כה שבעה אלבומים, מתוכם אלבום הופעה חיה שיצא בשנת 1993, הקלטה של האיחוד ההיסטורי של ה"ולווט".

 

על אף שהיום היא נחשבת לאחת הלהקות האהובות המשפיעות והטובות בעולם המוזיקה, הלהקה התפרקה בשנת 1970, ללא הצלחה מסחרית. הציבור לא ידע להתמודד עם "ולווט", עם הטקסטים המורכבים, הסאונד האוונגרדי ובעיקר התכנים הקשים שריד אהב לעסוק בהם. ריד פנה לקריירת סולו, שקודמה בעיקר בזכות המעריץ הנלהב דיוויד בואי, שגם הפיק את אלבומו השני "Transformer".

 

אחר כך הגיע גם "ברלין" המופתי, אולי אחד האלבומים העצובים ביותר ששמעתי בחיי. בשעתו, המבקרים קטלו אותו מכל כיוון אפשרי. בשלב זה היה ריד מכור קשה לאלכוהול והירואין. ההתמכרות הובילה אותו ככל הנראה לאלבום "Metal machine music". זו הייתה קקפוניה משונה בלי מלודיה או מילים.

 

"Metal machine music" נכשל גם הוא, אבל ריד המשיך לשחרר אלבומים. בלטו במיוחד "ניו יורק", "The blue Mask". בשנת 1996 השיר הנוגה שלו "Perfect Day" הופיע בפסקול סרט הפולחן "טריינספוטינג". הוא הפך אז ללהיט הגדול שהכי מזוהה עם ריד. החיים בצל ההתמכרות נתנו בו אותותיהם. הוא הפך רזה וחולה. במאי האחרון סיפרה אשתו, המוזיקאית לורי אנדרסון, על השתלת הכבד שעבר. הוא ביטל הופעות על ימין ועל שמאל. הכתובת הייתה על הקיר. אני פשוט בחרתי להתעלם ממנה.

 

לו ריד היה איש עצוב. לא, יהיה זה פשטני לומר זאת כך. הוא היה מלך של עצב וזרות. סמל לניכור. הוא לא התחנף. הוא לא חיפש למצוא חן, הוא לא עשה הנחות לאף אחד. לא לקהל שלו, בטקסטים שכתב ובהופעות, גם לא לעיתונאים שביקשו לשים ידם על הפלא. לו ריד היה, בואו נודה בזה, קצת נרקיסיסט, אבל גם גאון ייחודי. כל משפט שלו היה פוגע בול.

 

אני כבר מזמן לא בת 14. יכולתי לקרוא על ריד בגוגל בקלות. להתעדכן במשפטים הבודדים והשנונים שבחר להעלות לעמוד הפייסבוק שלו. על הקלטת ההיא אני לא מוותרת. הצטרפו אליה עוד אלבומים רבים, הסליל כבר קרוע, הסאונד חורק. ועדיין, ללו ריד תמיד הייתה שמורה פינה חמה בליבי. "I'll Be your mirror", "How do you think it feels , "Caroline Says" ובעיקר "Sweet Jane" הפכו להמנונים שגורים בפי.

 

לקחתי את השירים שלו למקום הכי פרטי שלי. "Waiting for the man" שמספר על הציפייה לסוחר הסמים הפך עבורי לשיר ציפייה לגבר של חיי. "Venus in Furs" היה שיר הדיכאון הרשמי. בתוך כל אלו, תפסה אותי הבשורה על מותו של ריד באחד הימים הגרועים והקשים שעברתי בחיי. זה היה הכי רחוק מ"יום מושלם", לו האזנתי בדרך הבייתה. אחר כך קראתי את הידיעה הארורה ההיא, בצירוף מקרים מגושם למדי.

 

הרבה בזכות לו ריד, אני הולכת תמיד בצד הפרוע. לא יודעת לבחור את המסלולים שמנוגדים ללב שלי ואולי הולמים יותר. כמותי יש עוד מיליונים שהצליח לגעת בהם, מיליונים שהושפעו ממנו עמוקות וחיו על היצירה המופתית שלו. עבורי הוא תמיד יהיה החבר הכי טוב בדרך לבית הספר. נוח בשלום לו, יהלום מטורף שכמותך.