פגז מהעבר: סקאנק אננסי באחת ההופעות הטובות ביותר שנראו בישראל

גיבורי הרוק של שנות ה-90, להקת "סקאנק אננסי", סיימה אמש את הופעתה השניה בישראל בזאפה אמפי שוני.

דברה דייר, הלא היא הסולנית הכריזמטית סקין, הבסיסט ריצ'רד לואיס (קס), הגיטריסט מרטין קנט (אייס) והמתופף מארק ריצ'רדסון הגיעו לכאן לשתי הופעות ושחזור פנטזיית הנעורים של דור הניינטיז, תחת כיפת השמיים, מינוס חולצות הפלנל שהובסו בידי החום וצווי האופנה המשתנים, אך עם אותה האהבה העצומה לרוק בריטי משובח.

הלהקה שהוקמה בשנת 1994 הספיקה להתפרק ב-2001, להתאחד מחדש ב-2009 ולהוציא אלבום חמישי ב-2012, שבזכותו הם כאן שוב. הלהקה זכתה לתהילת עולם באופן כמעט מיידי בזכות ההופעות האנרגטיות ודמותה הבלתי נשכחת של סקין.

"סקאנק אננסי" שיחררה שורה של אלבומי אולפן שנמכרו במיליוני עותקים, קיבלו את הספוט הנחשק של ההדליינרים של פסטיבל "גלאסטנברי", יצאו לסיבובי הופעות משותפים עם "U2", לני קרביץ, "מיוז", "אירוסמית'", "רייג' אגיינסט דה מאשין" ועוד. הם כיכבו בסרט הקאלט "ימים משונים" ונכנסו לספר השיאים של גינס בזכות שהייה בת 141 שבועות במצעדי המכירות.

במהלך שנות פעילותה זכתה "סקאנק אננסי"  לפרסים כ"פריצת השנה", "להקת השנה", "הופעת השנה" ועוד, חרכו את גלי האתר ואת ערוצי ה-MTV במשך שנים והפכו להימנונים וחלק מפסקול רוק הניינטיז. הם גם זכרו לכבד אותנו בשיא תהילתם כשהופיעו כאן לראשונה בשנת 1997. אמש, הם נתנו את אחת ההופעות הטובות ביותר שנראו כאן, שואו אמיתי שנשען על סאונד נהדר וסולנית אחת מצוינת, שנותנת את כולה.

דיס איז פאקינג פוליטיקל

גם ריח הנקניקיות החרוכות לא הצליח לקלקל את האוירה הקסומה ששררה אתמול בממלכת זאפה אמפי שוני. החל מהרגע שהלהקה נחתה על הבמה ועד לפרידה המרגשת, אנרגיות קוסמיות אפפו את המקום, אנרגיות שחייבים לשייך אותן לסקין, אולי הפרפורמרית הטובה ביותר שיצא לי לחזות בה בחיי.

ההגעה להופעה, כך אני סבורה, הייתה אירוע לא פשוט עבור כל חובב מוזיקה באשר הוא שכן זו הגיעה, רצה הגורל, בסמוך למותו הטראגי של גבריאל בלחסן. אין ספק שהעניין העיב על האוירה שהצליחה להתרומם רק בזכות האישה המופלאה הזו. סקין כבר בת 46, בהחלט לא ילדה, אבל לא נראית יום מעל 25, עם אנרגיות שהיו זורקות את השפן של אנרג'ייזר באמצע הדרך (בכל זאת, להקת ניינטיז, יש מקום לרפרנסים מרוח התקופה).

הלהקה פתחה עם "Skankheads" מתוך האלבום המצוין "Post Orgasmic Chill" שיצא ב-1999. סקין נחתה על הבמה בחליפת חלל אה-לה-זיגי סטארדאסט שכללה גם שרוולים מנופחים מפלצתיים מהם נאלצה להפרד בהמשך בשל החום הרב. עם כל הכבוד לליידי גאגא, היא הייתה כאן קודם. היא המשיכה ל"I will break" ו "God Loves Only you" אותו הקדישה סקין לכל מי שבכל זאת יש לו אלוהים.

אי אפשר לתאר במילים את הבחורה הזו. היא נשמעת וזזה בדיוק כמו לפני 20 שנה, כאילו הזמן שחלף לא באמת עשה זאת ביקום המקביל בו היא מתקיימת. סקין לא מהססת לחבק את הקהל, לפלרטט איתו, לרדת מהבמה ולא אחת לקפוץ ממנה אל תוך הקהל.

כשהיא ביצעה את "Secretly" הקהל היה בשיאו. תאורה סגולה כחולה אופפת אותה והיא מכוונת בידיה אל השמיים, הקול שלה, כל כך חד ורועם מחד אך מלטף מאידך. היא זועקת את המילים ואי אפשר שלא להאמין לה, גם עכשיו. סקין עברה לשירים פחות מוכרים כמו "My Ugly Boy" ו"I've Had Enough" אבל אז נתנה בראש עם שני הלהיטים הגדולים "Weak" ו-"Hedonism".

רגע השיא של הערב נרשם כשהיא טיפסה בעמידה זקופה על הידיים של הקהל, תוך כדי שהיא ממשיכה לשיר בדיוק מושלם, הקול שלה לא רעד לרגע והיא שומרת על שיווי משקל ואיזון. סקין פשוט ריחפה באויר. לא ברור איך, כאילו היא נישאת על מצע קסם. עוד הפתעה נעימה הייתה "Twisted" שטלטל את האדמה.

הקהל היה מאוד לא הטרוגני, לא היו שם מתבגרים או לחילופין בני 40-50. דור הניינטיז שלט כולו בשוני. סקין בחרה להתייחס בתזמון מושלם עם החרם החדש שרוג'ר ווטרס מנפיק על ישראל חדשות לבקרים, להחרמות אמנים: "אני כאן בשבילכם. הדור שלי. המעריצים שלנו. כל מה שאנחנו עושים פה הוא בשבילכם. האם זה אומר שאנחנו מסכימים עם הממשלה שלכם? הו, לא, בהחלט לא. אבל אנחנו כאן כי אנחנו עושים מוזיקה וניתן לכם הכל. מוזיקה גם היא פוליטית, אך אתם לא צריכים לשאת בעונש על מעשים שאתם לא אחראים עליהם".

ואכן, היא הבטיחה וקיימה. נדיר למצוא אמן שמחובר לקהל שלו כמו סקין שמיד עברה לשיר את שיר המחאה "This is Not A Game". מצויידת בתיבת אפקטים ושאר צעצועי במה, המשיכה סקין להשתעשע עם הקהל עד לביצוע המצוין ל"Charlie Big Potato". הלהקה נפרדה מהקהל שלא הפסיק לשאוג וחזרה להדרן שכלל שלושה שירים נוספים, פלוס ביצוע מרגש עדין ומרטיט ל"Follow me down". היה קשה לעצור את הדמעות.

הפרידה מהלהקה הייתה קשה גם היא, שכן אין שום סיבה הגיונית לרצות להפרד מהנוסטלגיה ספוגת חסד הנעורים הזו. אמנם בנוף המוזיקלי של 2013 "סקאנק אננסי" היא בפירוש לא להקה בולטת, אלבומם החדש "Black Traffic" גנרי למדי ולא מצליח לשחזר את הטאץ' ההיסטרי שהיה להם אז, אבל אם לשפוט על פי ההופעה שהם מעניקים אפשר לומר שהם מצליחים להתעלות על הכל.

אף אמן שהופיע כאן לאחרונה לא עשה זאת בכזאת תשוקה, אהבה, אמביציה ואנרגיה כמותם. מהי הופעה טובה אם לא זו שמצליחה להשכיח ממך את כאבי היום יום, את הגיל, את הלב השבור ולשחרר מחדש את הילד המורד שבך, זה שמותר לו, לערב אחד, לשכוח שכבר התבגר.