שדונים בקיסריה: פיקסיז המתחדשת הרעישה מעולה
להקת הרוק האלטרנטיבית האולטימטיבית של בלאק פרנסיס התגברה על חגיגיות המקום והגישה 31 חתיכות לשימור, משערי הגיהינום עד לרגש רך ואמיתי
שלוש שנים אחרי ההתרגשות גדולה בבלומפילד, כשהפיקסיז הגיעו הנה לראשונה כדי לכפר על ביטול המרמרה, בלאק פרנסיס וחבריו כבר מרגישים בישראל בני בית. הקהל בקיסריה, שהורכב מהבחורים הכי קשוחים ונערות הרוק הכי בלונדיניות, הרעיף עליהם אמש הערצה השמורה לאלילים מיתולוגיים. והפיקסיז הם אכן כאלה. אין ברוק האלטרנטיבי הרבה להקות שהשפיעו כל כך הרבה כמוהם, על כל כך הרבה אמנים גדולים שהלכו בעקבותיהם, בכמות קטנה יחסית של חומר, בזמן שיא יחסית קצר, אבל עם צליל מקורי ומיוחד שמזוהה איתם בעיניים עצומות, ועם גישה שהיא כמו המוזיקה, הכי "קולית" וקשוחה, הכי נקייה, בלתי מתפשרת, חפה מגינונים, אנטי-סטארית, כמעט אוטיסטית בקשר לה עם קהל מחוץ למוזיקה המנוגנת על הבמה. הם באים לנגן וזהו. בלי תפאורה, פרט לגוף תאורה נמוך, בלי מסכים. בלי לדבר. פיקסיז נטו. כשבסוף המופע ארבעתם השתחוו יחד וכשלפני כן פרנסיס נופף לקהל והניח יד על חזהו במקום בו נמצא ליבו- אלה מחוות שלא מקבלים כל יום מלהקה לא-מתקשרת כמו פיקסיז. וזה יפה לראות.
שעה וארבעים הם ניגנו, 31 שירים, מלהיטים שהכי מזוהים איתם (Where I my mind, Here comes your man, Hey, Debaser, Monkey Gone to Heaven, Wave of Mutilation, Bone Machine) ועד שישה שירים חדשים מהאלבום שיצא רק בשנה שעברה, ורענן את הסט ליסט שלהם: All the Saints, Um Chagga Lagga, All I Think About Now, Talent, Bel Esprit, Classic Masher. לצד " Magdalena 318" מהאלבום הקודם ואפילו קאבר מוצלח ל-" Winterlong" של ניל יאנג שיצא בזמנו כבי-סייד. כך שזכינו לחוות את הפיקסיז הישנה והטובה ולצידה הלהקה המאוחדת, המתחדשת, ששבה בשנים האחרונות ליצור ולעניין.
בעוד הלהיטים הקלאסיים היוו אמש מתכון בטוח לשירה בציבור עבור 3,650 המכורים, השירים החדשים העניקו הצצה לפיקסיז במודל החדש שלה וחשפו להקה שכיף לא פחות להתחבר אליה. למשל בדואט Bel Esprit או ב-All I Think About Now ששרה הבסיסטית פז לוצ'נטין. "All the Saints" עם גיטרה אקוסטית, השיר שחותם את אלבומם האחרון, נשמע רך ורגיש מתמיד והעיד שהסלע בלאק פרנסיס אולי מתחיל להתרכך קצת אחרי גיל 50. ומנגד " La La Love You" בו הם שרים "I Love You" כשהם מפרקים את המשפט וכל אחד שר בו מילה, ובקטע הסיום המתופף דיוויד לוברינג שר "Preaty Baby" בסוג של פרודיה מוצלחת על שירי אהבה.
[brightcove_iframe video_id='entertainment-music-news-120' autoplay='0' credit='' desc='' kid='1_xgcb2yh3' duration='100']
אבל המעבר של פרנסיס לגיטרה אקוסטית באמצע המופע, אחרי הסערה הגדולה של Planet of Sound, לא ריכך לגמרי את הצליל הדוקרני המעולה של פיקסיז. Nimrod's Son היה קאנטרי אכזרי וקטלני שמתאים לסדרה כמו "ווסטוורלד". "Vamos" בקצב משוגע נשמע מורבידי, כשג'ואי סנטיאגו מוציא מהחשמלית שלו גרגורים וקרקושים ואפקטים מטריפים, התופים, הבס והאקוסטית שומרים על מקצב מהיר ואתה מרגיש שהם מנגנים בשערי הגיהינום ועוד רגע ייפתח השער וכולנו נצעד פנימה. והשע אכן נפתח ב-"Where is my mind", שיר שכיום אי אפשר לשמוע אותו בלי לראות בעיניים את סצנת הסיום של "מועדון קרב" (זהירות ספויילר!) עם המגדלים המתמוטטים.
אחד הסימנים המובהקים לשינוי שעובר על פיקסיז הוא המעמד של הבסיסטית פז לוצ'נטין. לפני שלוש שנים בלומפילד היא היתה עוד חדשה, טרייה, בקושי הורגשה. הפעם קיבלנו מוזיקאית וזמרת הרבה יותר דומיננטית, שהחזיקה את עמדת הבס בביטחון, נשמעה מצוין וגם שרה בכמה שירים. נכון, היא לא קים דיל וגם לא תהיה, קשה לראות אותה שרה פתאום את Gigantic, אבל היא בהחלט מצליחה לברוא לעצמה חיים משלה כבסיסטית באחת הלהקות הכי חזקות וכי חשובות בתולות הרוק האלטרנטיבי, וזה המון. וכשבהדרן הבמה התמלאה עשן לבן ומתוכו לונצ'טיין שרה את הבי-סייד Into the White היה ברור שהיא הכי שם, הכי מחוברת, תפסה כבר את המעמד שלה כצלע רביעית משמעותית בלהקה.
הפיקסיז בקיסריה הייתה חוויית רוק מצוינת בגלל הסאונד המעולה, בגלל שלהקה כזו שעולה לבמה עירומה, שוברת את כל ההוד וההדר שבדרך כלל מלאים את קיסריה בהופעות של אמנים אחרים ובגלל שאלה הפיקסיז ואין יותר מגיף מלראות להקה כזו מיתולוגית שכבר הפכה לקלאסיקה של האלטרנטיב, מבצאת בחי את ההמנונים שלה. אבל גם למרות. למרות שקיסריה היא מקום שמרגיש הרבה יותר חגיגי ופחות רוקנ'רול, מין אתר שאיכשהו מתאים יותר לשלמה ארצי ואייל גולן, פחות לפרנק בלאק (שכמנהג מקום עלה לבמה בחליפה שחורה כולל ז'קט). ולמרות שאסור לעשן ואסור אלכוהול ולא מוכרים שם אלכוהול. קיסריה היא לא רוקנ'רול, בטח שלא מועדון אלטרנטיבי, היה הרבה יותר כיף לראות את פיקסיז במקום כמו בארבי למשל, אם זה היה אפשרי. אבל למזלנו הם הופיעו רק בקיסריה ולא במקום כמו היכל יד אליהו, שהיה מעקר עוד יותר את הרוקריות האולטימטיבית של האנטי-סטארים האלה. כבר לא יכול לחכות לפעם הבאה שיחזרו לפה.
צילום: אורית פניני
עוד ברשת תרבות ובידור:
מצמרר: הסרטון האחרון של אמיר פרישר גוטמן