אדל בניטה כותבת על בעלה: "נתן מחפש את אבא כל הזמן"

אדל בניטה כותבת על בעלה אהרון ז"ל שנרצח בפיגוע, ולדבריה ממשיך ללוות אותה מלמעלה כל העת. "כשאני משחקת עם נתן הוא אומר: זה האוטו שאבא קנה לי", היא מספרת

אהרון בניטה ז"ל
אהרון בניטה ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

אדל בניטה כותבת על בעלה אהרון ז"ל שנרצח בתחילת גל הטרור ב-2015.

בליל הושענא רבא, אהרון, אני והילדים הלכנו לכותל לקיים מצוות עלייה לרגל. בדרכנו חזרה הגיע מחבל והפך לנו את החיים. אהרון בעלי נרצח, אני נפצעתי קשה, נתן בני נפצע ברגלו ושולמית הקטנה ניצלה בנס.

חודשיים הייתי בבית החולים, מנסה להחלים. שכבתי במיטה מול נתן ולא יכולתי לגשת אליו ולטפל בו. שולמית עברה ברגע אחד מהנקה מלאה לחודשיים בלי אמא.

ואני, לא הייתי בלוויה של אהרון ולא באזכרה של סוף השבעה. לא הייתה לי הזדמנות להתאבל, הייתי במלחמה כדי לחיות. מאז עברתי ואני עדיין עוברת, שיקום ארוך ומנסה להבין מחדש את החיים החדשים שלי.

פגשתי את אהרון כשהייתי בת 18. מיד כשנפגשנו ידעתי שיהיה לנו טוב ביחד. אהרון היה עדין נפש. הנוכחות שלו תמיד הייתה נעימה והוא היה טוב לב ומאוד משפחתי.

היה בו משהו מיוחד, ביכולת לשלב הכל: לימוד תורה עם לימוד מקצוע, שירות בצבא וכל הזמן דאגה למחשבה על הילדים והמשפחה. לאהרון היה חשוב לראות בכל יום את ההתקדמות מיום האתמול, שכל יום יהיה משמעותי וחדש.

רק שבעה חודשים עברו, אבל נראה לי שעברו כבר שנים. עכשיו אני מוצאת את עצמי כל יום מחדש מנסה ללמוד את אותו היום, אין יום דומה ליום. כל יום להתעורר בבוקר ולרצות להישאר במיטה, להישבר, לא לקום. לומר בשביל מה לי היום הזה, להרגיש לבד.

ואז אחרי מלחמה פנימית אני מחליטה לקום וחושבת שזה מה שאהרון היה רוצה, שאני אהיה אמא חזקה, שאגדל את הילדים ואכין להם ארוחת צהריים. ונזכרת, איך כל צהריים הייתי מחכה לאהרון שיחזור ונאכל ביחד. זה תמיד היה הזמן המשותף שלנו, שבו ישבנו לדבר ופתאום ארוחת צהריים כל כך לבד, ואני מבינה מחדש שאין למה לחכות.

ובכל רגע אני צריכה לבחור לחיות מחדש.

מרגישה בתנועה בין חיים ומוות, בין השאלה למה לי לחיות והתחושה שכל כך קשה ואין כוח, לבין הרצון לקום ולחיות ולהיות אמא טובה. לקום בבוקר וגם בלילה, לקחת את הילדים לגן ולהחזיר אותם ולשמח את עצמי.

כשאני משחקת עם נתן הוא אומר: זה האוטו שאבא קנה לי. כשאנחנו מסתכלים בתמונות הוא מחפש את אבא, הוא מחפש אותו כל הזמן ובכל מקום. ושולמית לוקחת את הטלפון ואומרת: "הלו, אבא?".

ואם אהרון היה פה, הא היה כל כך מתרגש שהיא כבר יודעת להגיד אבא. בהתחלה זה היה לי קשה, עכשיו אני דווקא מנסה להיאחז בזה, מנסה לשמר להם את אבא. מפחדת שהם לא יזכרו.

כל חג שמגיע זורק אותי עוד קצת אל תוך המציאות הלא הגיונית בלי אהרון. חנוכה ואז פורים. בהתחלה התהלכתי במציאות של דמיון, שורדת את השגרה, אך כשהגיע פסח הרגשתי שקיבלתי את הסטירה, שזה אמיתי, שאהרון לא ייכנס בדלת ויגיד עבדתי עליכם, משהו שכל כך אופייני לו.

לפני שנתיים בליל הסדר, קצת אחרי הלידה של שולמית, רציתי מאוד לעשות את החג לבד בבית ואהרון אמר - מה פתאום, השתגעת? ליל סדר אי אפשר לעשות לבד ובטח לא כשאת אחרי לידה. אולי בשנה הבאה. בשנה שעברה בליל הסדר הייתי באמת מאוד לבד וזה היה קשה.

אבל יש לי רגעים יותר אופטימיים ואני לא אוהבת רחמים עצמיים. אני משתדלת ללכת ללמוד, לעשות דברים משמחים, להתמקד בחיובי ולא להישבר. פתאום מחשבת מסלול מחדש, לא יכולה לחזור למה שעשיתי קודם, לקשרים שהיו לי אז.

אהרון נרצח על קידוש השם, והעבודה שלי היא לחיות על קידוש השם. לפעמים אני מנסה להבין את הפער בין הדבר הגדול הזה שנקרא קידוש השם לבין חיי היום-יום שלי. החברות אומרות - "אל תדאגי, יהיה טוב, זכית שבעלך נרצח על קידוש השם, זה חלק מהגאולה". אבל אני כרגע לא במקום הזה, מתרחקת מזה ומרגישה שעם האובדן של אהרון אבדו עוד הרבה חלקים בחיים שלי. בית משלי, בריאות וחברות.

אני מרגישה שבכאב יש משהו מאוד פרטי, ומאוד רגיש. כל אחד חווה כאב אחרת, ואין כאב דומה לכאב. פה בערב הזה כולנו בתוך הכאב הזה. במשפחה אחת, נפגש כאב עם כאב ויש מקום לכאב של כל אחד כמו שהוא. ודווקא בתוך המציאות הזו מתגלה כוח החיים של כל אחד מאיתנו ביום-יום שלו ושל כולנו ביחד. היום יש בי הכרת טובה לילדים שלי שנותנים לי את הכוח, להורים שלי ול"משפחה אחת".

ולאהרון, שממשיך ללוות אותי מלמעלה ונוטע בי כוח שוב ושוב.

הלווייתו של אהרון בניטה
הלווייתו של אהרון בניטה | צילום: יונתן סינדל, flash90

המכתבים - דרך להתחבר לקרובים שאינם עוד

"יום הזיכרון הוא יום חשוב ומיוחד עבור כלל החברה הישראלית", אומרת שנטל בלזברג, מנכ"לית ארגון "משפחה אחת". "הוא מאפשר לכולנו להתחבר מחדש לזכרם של הנופלים והנרצחים ולמורשתם. יחד עם זה, עלינו לזכור כי עבור המשפחות השכולות כל השנה, מדי יום ביומו, זהו יום זיכרון אחד ארוך. אנשים שאיבדו את היקר להם מכל מוצאים דרכים מיוחדות להתחבר לקרוביהם שאינם עוד. אחת הדרכים הללו היא המכתבים. למכתבים האלה אין מי שיענה ובכל זאת, הם כוללים בתוכם את הסיפורים, את הדמעות, את הכאב וגם את התקווה".

ארגון OneFamily פועל מזה 16 שנה במטרה לספק מערך תמיכה רחב לקורבנות הטרור ומשפחותיהם, תוך שהוא מלווה את המשפחות למן הרגע הראשון. כיום פועלים במסגרת הארגון כ-500 מתנדבים וכ-40 אנשי צוות, בשלושה מרכזי סיוע ארציים, שסייעו עד עתה לכ-4,000 משפחות של נפגעי טרור ומשפחות שכולות. במסגרת פעילותו מלווה ארגון OneFamily את המשפחות השכולות ומסייע להן בהתמודדות עם האסון והחזרה לחיים, תוך שהוא מפעיל רשת של מרכזי סיוע, ליווי אישי, שיקום נפשי, סדנאות תמיכה למשפחות, סיוע כלכלי ותעסוקתי וייעוץ משפטי. הארגון מסייע למשפחות מכל גווני החברה הישראלית, דתיים וחילונים, יהודים ולא יהודים, כאחד.