מאחורי הקלעים של חוות השומר

ליאת לויאן, במאית הפרק, מספרת על החוויה האישית שלה בחוות השומר

טירונות בחוות השומר

כשעלה הרעיון לעשות סרט שמלווה טירונות במקום שנקרא חוות השומר, נדלקתי. מסקרנות. חיפוש קצר באינטרנט הקפיץ כמה דברים על המקום ועל האוכלוסייה שמגיעה לשם - נערי מקא"מ.
נערי מקא"מ- מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות, הם מה שכונו בעבר "נערי רפול". מאוחר יותר יסבירו לנו שמדובר בבני נוער עם מידה זו או אחרת של קשיי הסתגלות. ומה זה אומר קשיי הסתגלות אתם שואלים? ובכן, זה ספקטרום מאוד רחב. זה כולל כאלה שלא סיימו 12 שנות לימוד, שנפלטו באופן סיסטמתי מכל מסגרת אפשרית, לעיתים בגיל צעיר מאוד. יש כאלה שהסתבכו עם החוק ובגיל 18 כבר מתהדרים בכמות לא מבוטלת של תיקים פליליים, יש כאלה שהגיעו מבתים קשיי יום, שנאלצו לצאת בגיל צעיר ולסייע בפרנסת המשפחה, וגם כאלה שהגיעו מבתים "נורמטיביים" לגמרי, ועוד כהנה וכהנה. המאפיין הבולט של כולם, כך הסבירו לנו, הוא קושי להתמודד עם מסגרת וגבולות וקושי בקבלת מרות.
למסע הזה יצאנו שניים – ויטלי קריביץ', במאי צעיר ומבטיח, שביים יחד אתי את הסרט וגם צילם אותו. מאוחר יותר תצטרף אלינו עדי רוזן – חיילת, נציגת דובר צה"ל שליוותה אותנו לכל אורך הצילומים. היא הגיעה כדי לשמור על החיילים מפנינו, אבל מהר מאוד הפכה לאחת מהצוות. החיילים, שכולם התאהבו בה, כינו אותה "עדי חיימשלי דובר צה"ל"...

 

בניגוד לכל כתבה או סרט אחר שויטלי או אני עבדנו עליהם במהלך שנות עבודתנו בתקשורת, הסרט הזה היה 100% דוקומנטרי, מכל היבט אפשרי. לצאת למסע כזה בלי תחקיר מקדים, כשאתה לא יודע מי יהיו הדמויות שלך מבעוד מועד, בלי יכולת לתסרט או לצפות שום דבר מראש, אלא רק לתעד סיטואציות שמתרחשות וצצות בזמן אמת, במשך זמן רב כל כך (12 שבועות) – ובסוף לייצר מזה סרט - זה ללא ספק מהלך שאפתני. אבל ב"מערכת" החליטו לקחת את הצ'אנס הזה.
את התיעוד התחלנו כשבוע לפני הטירונות. כשהצטרפנו לביקור בית עם צוות אקראי של מפקדות. הן ביקרו בבתים של חיילים מזיכרון יעקב והסביבה. וכך הכרנו לראשונה את ישראל פרץ. ישראל התגורר אז בקומפלקס נטוש של מלון שנקרא "חוות הברון" עם שניים מאחיו הגדולים, בדירה קטנה של שני חדרים. הוא עצמו ישן על מזרון בסלון. הוא סיפר אז לצוות שהגיע מהחווה ולמצלמה שלנו שהוא לא בקשר עם הוריו, שעזב את הדת בגיל 13 וחצי וברח מהבית. במשך כמה חודשים התגורר עם חברים ברחוב, אח"כ התחילו הוא וחבריו לעבוד מכל הבא ליד, כדי לפרנס את עצמם. כף רגלו לא דרכה בבית ספר מכיתה ז'. הוא גם הצליח להסתבך קצת - ככה זה כשאתה נער שחי לבד, בלי הורים או סביבה תומכת וצריך להסתדר בכוחות עצמך בלבד... קצת לפני שהדרדר לגמרי אחיו הגדול משך אותו, החזיר אותו לזיכרון יעקב, הכניס אותו למשטר של עבודה. תפקד קצת כמו אבא. ומאז עבד ישראל בשיפוצים. בהתחלה התלבט אם להתגייס בכלל, כך סיפר למפקדות, אבל בסוף החליט שכן, בעיקר כדי להוכיח לכל מי שחשב שלא יצא ממנו כלום שהוא יכול להצליח. מצד שני החשש הגדול שלו היה איך יתמודד עם המסגרת הנוקשה, עם המשמעת. "אני לא יודע מה זה שאומרים לי מה לעשות. אני מגיל 13 מחליט על עצמי", הוא אמר לנו אז.
באותו היום היינו אצל כמה חיילים, הביקור אצל ישראל היה האחרון שלנו. ויטלי ואני הסתכלנו אחד על השני וידענו שנינו שהנה, מצאנו את הגיבור הראשון של הסרט שלנו. לא היה בכלל ספק. משהו בו שבה אותנו. וכך התחלנו, עם גיבור אחד ביד ותקווה גדולה בלב.
חוות השומר הוא בסיס מיתולוגי של ארגון "השומר" ויושב על שטח בסמוך לישוב אילנייה (סג'רה של פעם) בצפון הארץ. מקום פסטורלי ויפיפייה, שנראה יותר כמו כפר נוער מאשר בסיס צבאי כפי שכולנו מכירים או מדמיינים. בשנת 1980 הצבא רוכש את הקרקע, על המבנים ההיסטוריים שבו, והופך אותו לבסיס צבאי עם מטרה ייחודית – "להכין ולהכשיר נערים מאוכלוסיות מיוחדות, לשירות מיטבי בצה"ל וקידומם, כבסיס להשתלבות בחברה הישראלית". משפט בומבסטי, שהתרגום שלו אומר לאפשר לנערים שפוספסו על ידי המערכות עד כה, הזדמנות אחרונה לחזרה ל"נורמטיביות", להוות כרטיס החזרה שלהם לחברה הישראלית. לא פחות. מי שעומד בראש הפרויקט הוא הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן ז"ל, שהופך את הפרויקט לבייבי שלו, וכך מהר מאוד מכונים הטירונים שמגיעים למקום, "נערי רפול". ומהר מאוד גם נדבקת בהם, כמו גם במקום עצמו תווית מאוד ברורה. ברוכים הבאים למקום של "הבעייתיים". 

 

 

ב-26 באוגוסט עלינו על אוטובוס מספר אחד (מתוך שניים) מהבקו"ם עם החיילים לחוות השומר. לא ידענו אז ששני הגיבורים הנוספים של הסרט הזה, אלמוג כהן וטום גלמן, יהיו על אותו האוטובוס שעליו היינו כשהתחלנו לתעד. מזל של מתחילים.
כשהגענו לבסיס כבר ירד הלילה. החיילים שירדו מהאוטובוס וחולקו לצוותים נראו בשוק, כמו שחיילים שמגיעים לטירונות אמורים להראות, רק עם קצת יותר בלגן. היו שם כאלה שכבר הגיעו "מוכנים" עם ידע על המקום, ובעיקר טעונים בסטיגמה שלו. הם התחילו לדקלם לכולם את השורות הבאות: "חוות השומר חוות השומר, הגעת נורמאלי יצאת מפגר..." – שיר שמהר מאוד הפך שגור בפי כולם. ואכן, הקלדת צמד המילים "חוות השומר" בגוגל מעלה חומרים לא ממש מחמיאים. בעיקר כאלה שמנציחים את התיוג של מי שמגיע לשם. כל הטירונים, ללא יוצא מן הכלל, עשו שיעורי בית מרגע ששמעו לאן הם מגיעים. וכשראו אותנו עומדים מולם עם מצלמה ישר חשדו בנו שבאנו לתעד את "הבלגאן של הבלגניסטים". ובכלל, כל עניין האמון היה בגדר משימה שהסתברה כלא פשוטה. עבור הצוות היינו בתחילה מטרד של ממש. הפחד הגדול של הגורמים בחווה מהנוכחות שלנו במקום הייתה שהמצלמה שלנו תעודד פרובוקציות ותעצים מצבים נפיצים ממילא. החיילים כאמור חשדו שהגענו לצלם סרט שיוציא אותם "דפוקים". נו, איך לומר, נקודת פתיחה לא ממש אידיאלית להתחיל צילומים...

ביום המחרת התייצבנו שם שוב עם המצלמה שלנו, על הבוקר. מאותו הרגע, ולמשך 12 השבועות הבאים, נכחנו שם - פעמיים, לעיתים שלוש בשבוע. חווים אתם את כל השלבים בטירונות – מסדרים, טקס השבעה, מסעות וגם סתם שגרה צבאית. המצלמה שלנו הייתה שם בלא מעט רגעים – ברגעי המשבר שלהם, הכעס והתסכול וגם ברגעי הצלחה והתרגשות והגיבוש. והיו גם רגעים שפספסנו, כי ככה זה כשאתה מתעד מציאות בזמן אמת. ולפעמים המציאות הייתה מאכזבת, ולפעמים טובה ומרגשת יותר מכל תסריט אפשרי. ולאט לאט החומות התמוטטו, החיילים סמכו עלינו ונפתחו אל מול המצלמה יותר ויותר. ולצוות כבר לא נראינו כמו חייזרים שהגיעו להשתלט להם על הטירונות, אלא כחלק בלתי נפרד מהנוף הפלוגתי.

מתחילת הדרך היה ניכר שהטירונות הזאת שונה מכל מה שויטלי ואני ידענו על טירונות. בהתחלה זה הרגיש יותר כאילו הגענו לקייטנה, מקסימום גדנ"ע, בטח לא טירונות בצבא. האסימון נפל לנו לאט. "צריך לזכור", הסבירה לנו דני קופסקי, מפקדת פלוגת להב אותה תעדנו, "שמדובר בנערים שהיו עצמאיים מאוד ולא חוו מסגרת, ופתאום כאן מפקיעים מהם לגמרי את העצמאות הזאת. אז מצד אחד מאפשרים להם בהתחלה להסתגל, ומצד שני עדיין מכניסים אותם למסגרת עם גבולות מאוד ברורים". ההסתגלות למסגרת הצבאית היא מדורגת, ומאוד מדודה. צעדים קטנים, שבונים אמון ושיטה שמתבססת על הצלחות קטנות שהחיילים אוספים בדרך, עד לפינאלה בסיום.
וכן, אם יש משהו שלמדנו להעריך שם, זה את היכולת יוצאת הדופן של המפקדות (הצוות הפיקודי בחווה מורכב רובו ככולו מנשים, ולא בכדי), לעמוד בפני התסכולים של החבר'ה האלה ובקור רוח מושלם להתמיד בעמידה מולם. ומן הצד השני, אחרי שאתה מבין את נקודת הפתיחה של מרבית הנערים שמגיעים למקום הזה, אתה לומד גם להבין את הקושי שלהם ולהעריך את המאמץ שנדרש מהם. נסו לרגע לדמיין את שגרת היום שלכם מתפרקת לאינטרוולים של עשר שניות. כל פעולה, קטנה כגדולה, מתוחמת בזמן – בתחילה עשר שניות, מאוחר יותר, כשהצוות יסמוך על הטירונים טווח הזמנים יגדל, וכך עד הסוף. וזה בהתחלה מתסכל, שלא לומר מתסכל עד מאוד. ואם להודות על האמת, היו רגעים בשבועיים הראשונים שויטלי ואני חשבנו לעצמנו שאנחנו לא היינו מצליחים לשרוד את הטירונות הזאת בחיים.
אבל אז, ככל שהתקדמו השבועות, התחלנו לראות את השינוי שחל בחבר'ה של פלוגת להב, אותה תעדנו. לפעמים, מבלי שהם עצמם שמו לב לשינוי. זה היתרון של לצפות מהצד. בשבוע האחרון לטירונות הם כבר נראו אחרת לגמרי. מתנהגים באופן שונה, מדברים אחרת, אפילו מנח הגוף שלהם השתנה. הם פתאום חיילים, חלק גם מקבל גאוות יחידה. ופתאום הסטיגמה קצת דועכת, והמתח בין המפקדות לחיילים יורד. ופתאום הם למדים משהו, על עצמם, על היכולות שלהם, על המקום. קולטים שהם עוברים שם תהליך. ואמר את זה יפה ישראל פרץ "אם תרצה ואם לא תרצה אתה עובר פה תהליך". חלק ישימו לב לתהליך הזה וגם ימנפו אותו הלאה. חלק לא. חלק סיימו את הטירונות הזאת, אחרים נפלטו – כל אחד מסיבותיו הוא. וגם אנחנו עברנו שם תהליך, במידה מסוימת יחד אתם.
היום האחרון לטירונות היה מאוד טעון רגשית עבורנו. אחרי עשרות נסיעות לשם, בכל שעה אפשרית ביום, פתאום להבין שזאת הפעם האחרונה, היה קצת עצוב. בכלל, הנסיעות האלה צפונה מת"א לחווה היו משהו שויטלי ואני למדנו לאהוב. היה בהן משהו מרגיע, בירוק שנפתח כשיוצאים מגבולות המרכז, בשקט הזה על הכביש כששבים באמצע הלילה מיום צילום. זמן נקי, למחשבות.
רגע השיא של היום האחרון היה טקס הסיום. שלושתנו ידענו שנבכה בו, אני צפיתי התייפחות של ממש. אחרי הכל היינו אתם כבר 12 שבועות וממטרד הפכנו לסחבקים, אחוקים. כולם, החל מראשון הטירונים ועד לאחרון אנשי הצוות בחווה, נכנסו לנו לאט ובטוח ללב. תהליך שאי אפשר היה להתחמק ממנו... תענוג היה לראות את הטירונים של הפלוגה הזאת מתמלאים ברגש, בציפייה – בעיקר מהתחושה הזאת שהנה, הם סיימו משהו וסיימו אותו בהצלחה! הם יכולים!. זה העצים אותם, וזה מאוד ניכר באוויר.
ואז התחיל הטקס, ועל אף שכולנו היינו עסוקים בצילום ובכל מה שמסביב עלו הדמעות. יש איזה קסם בטקסי סיום בכלל, ובטקס הספציפי הזה, חווינו אותו ביתר שאת. לראות את החיילים האלה, את הגיבורים של הסרט שלנו, צועדים בגאווה אל תוך רחבת הטקסים, כשמעליהם מתנוסס השלט "בזכות האמונה באדם", בתפאורה הפסטורלית של הירוק מסביב, בשקיעה מהסרטים (בכלל, השקיעות והזריחות במקום הזה הם יופי שקשה לתאר במילים), לראות אותם מניפים את הכומתות ומתחבקים - היה רגע שמילא את הלב, מהרגעים האלה שנשארים אצלך זמן רב, חרוטים עמוק בזיכרון.
הצלחה בטירונות בחוות השומר מוגדרת על ידי מפקד הבסיס בעובדה שמרבית הטירונים שמסיימים משובצים הלאה למקצועות, שיכולים לסייע לחלק מהם בהמשך, גם באזרחות. יכול להיות שהוא צודק. לדעתי, ההישג הגדול של הטירונות בבסיס הזה מתמצא דווקא בכך שהם מצליחים בתהליך הייחודי הזה לצקת תוכן ומשמעות לסיסמא שלאורה הם פועלים - "בזכות האמונה באדם", ובכך שהם הופכים אותה מסיסמא גרנדיוזית או אמרת כנף למשהו אמתי שאפשר לפרוט . חלק גדול מהטירונים במקום הזה יצאו עם אמונה בעצמם וביכולות שלהם, אמונה גדולה יותר ממה שהייתה להם כשנכנסו בשער. וזאת, לטעמי, המתנה הכי טובה שהם יכולים היו לקבל – לאזרחות ולחיים בכלל.
אנחנו זכינו לחוויה יוצאת דופן בעבודה על הסרט הזה. אני רוצה לקוות שהסרט בתורו יגרום לבאים בתור שיקלידו בגוגל "חוות השומר" להגיע למקום הזה עם קצת פחות חשש וסטיגמה. אמן.

 

 

 

המאמר הנו מאמר דעה, המייצג את דעתו האישית של כותבו. "רשת" אינה אחראית על הכתוב במאמר, נכונותו והמידע המוצג בו וכן אינה נוקטת עמדה בכל הקשור לנושא המאמר.