פרויקט COME TRUE
רוצים לסייע לילדים שבדרום סודן? לאה פורשטט מפרטת כיצד ניתן לעשות זאת
הסיפור שמאחורי פרוייקט COME TRUE מתחיל בחברות בין שני ילדים: אורי ווואי. אורי הוא הבן שלי. היום הוא בן 13, תלמיד כיתה ח'. כשאורי היה בכיתה ג', הצטרף לכיתתו בבית ספר "מגן" בתל אביב ילד חדש. כדרכם של ילדים, החברות בין אורי וואי נרקמה בפשטות ובמהירות. וואי התגלה כילד עדין, רגיש, נעים הליכות וחכם מאד. הוא השתלב היטב בכיתה, והיה אהוב מאד על הילדים. הוא בילה בביתנו פעמים רבות, ולעתים הצטרף למשפחה בסופי שבוע ובחגים.
לקראת סוף שנת הלימודים של אורי ווואי בכיתה ו', חזר אורי יום אחד הביתה וסיפר לנו, שוואי סיפר לכיתה שהמשפחה חוזרת לדרום סודן. עד אותו רגע, גירוש הקהילה הדרום סודנית מישראל היה אירוע חדשותי עבורי. אני מתביישת לומר, שכלל לא עשיתי את הקישור בין וואי ומשפחתו לבין הידיעות החדשותיות על הגירוש. החברות בין הילדים היתה כל כך טבעית ונוכחת בחיים שלנו, שפשוט לא קישרתי בין הדברים. את סוף השבוע ביליתי בדאגה ובעצב, כשאני מנסה לנחם את אורי המודאג. אבל ביום ראשון קמתי עם אנרגיות אחרות – אנרגיות של עשיה. אמרתי לעצמי, שלא יתכן שאין שום דבר שאני יכולה לעשות מלבד לבכות. חייב להיות משהו.
אני על פי רוב אדם מעורב. אני מעורבת בקהילה שלי, חברה בועדי ההורים הכיתתיים והבית ספריים, אני מעורבת בסיוע למאבקים בישראל, בעיקר בתחום החברתי-כלכלי, אני פעילה בנושאים הקשורים בהתנהגויות סיכוניות אצל בני נוער בישראל, אני מלמדת בהתנדבות גישור וניהול קונפליקטים לילדים. אבל הקישור האישי לסיפור של וואי, העצים אצלי את תחושת חוסר האונים לנוכח המתרחש.
במשך ימים אחדים ישבתי מול המחשב בחדר העבודה שלי ולמדתי כל מה שיכולתי לקרוא בנושא דרום סודן. למדתי על המצב ההומניטארי הקשה במדינה, על העדרן הכמעט מוחלט של תשתיות בסיסות, על שיעור התמותה הגבוה, על נישואי ילדות, על מלחמת האזרחים רבת השנים בסופה התפצלה דרום סודן מסודן, וזכתה בהכרה כמדינה עצמאית, על חיילים-ילדים, על מערכת החינוך המדורגת בין שלוש הגרועות בעולם, על שיעור האנאלפבתיות הגבוה, על תמותת נשים בלידה ותמותת ילדים, על תוחלת החיים הנמוכה, ועוד.
הבנתי שמערכת החינוך בדרום סודן אינה מציעה פתרון הולם עבור וואי, ושמימון לימודים באפריקה פעמים רבות אינו טריוויאלי, כאשר להורים אין כסף אפילו להאכיל את ילדיהם.
תוך כדי התהליך יצרתי קשרים רבים בארץ ובחו"ל עם אנשים שיש להם נגיעה לדרום סודן ולקהילה הדרום סודנית בישראל. קיבלתי מהם מידע רב, ושיתפתי במידע שהצלחתי להשיג ובמסקנותי. כאשר שיתפתי ברעיון של מימון הלימודים של וואי, החלו להגיע אלי בקשות רבות מישראלים שרצו לסייע לחבריהם ומכריהם הדרום סודנים בנושא זה. הבנתי שלא מדובר כאן בבעיה של ילד בודד, והתחלתי להרהר באפשרות להפוך את הרעיון שלי לפרוייקט רחב יריעה.
בסוף חודש יוני 2012, התקיימה מסיבת הסיום של השכבה של וואי ושל אורי. הם סיימו את בית הספר היסודי וחגגו את האירוע. בטקס הסיום, ישבתי באולם ליד זקריה, אביו של וואי, שהיה נרגש עד דמעות, ולא יכולתי שלא לתהות – האם תהיה לו שוב הזדמנות לראות את וואי, או מי מילדיו האחרים, באירוע סיום שנת לימודים במוסד חינוכי ראוי.
פחות משבועיים אחרי סוף שנת הלימודים, ב-11.7.12, גורשו וואי ומשפחתו מישראל. אורי ואני נסענו להפרד מהם בתחנה המרכזית בתל אביב. הפרידה היתה קשה. מעולם לא נפרדתי קודם לכן מאנשים שלא עזבו מרצון, ולמרות החיבוקים, החיוכים וההבטחות לשמירה על קשר, האוויר היה סמיך מדאגות וחרדה.
כחודש ימים לאחר מכן, במחצית חודש אוגוסט, נסענו אורי ואני לבקר את וואי ומשפחתו בדרום סודן. על אף הידע הלא מועט שצברתי על המדינה ומצבה, הופתעתי והזדעזעתי מרמת העוני והדלות. הבנתי שעולם הדימויים שלי בקשר לעוני, לא מכיל בכלל דימויים שרלוונטיים למדינה כל כך לא מפותחת כמו דרום סודן. מדינה שבה גם בעיר הבירה, ג'ובה, אין רשת חשמל, אין ביוב, אין מים זורמים, שבה האוכלוסיה סובלת מהעדר נגישות למי שתיה בטוחים ולשירותי רפואה בסיסיים, שבה אנשים מתים מטיפוס ומלריה - מחלות שאנחנו רק קראנו עליהם בספרים על העליה לישראל לפני מאה שנה.
במהלך ביקורי בג'ובה, ארגנתי פגישה של כעשרים משפחות מקרב המגורשים הטריים מישראל, כדי לנסות להתניע את הפרוייקט. הפגישה נמשכה כארבע שעות, ועיקרה היה דיון מעמיק של הקבוצה בשאלת הפתרון החינוכי המתאים לילדים, והאם עדיף לתמוך במערכת החינוך המקומית על אף נחיתותה הניכרת או לשלוח את הילדים לפנימיות באוגנדה ובקניה הסמוכות, גם בשל רמת הלימודים הגבוהה בהרבה שם, וגם בשל תנאי המחיה, התזונה והתברואה העדיפים עשרות מונים על התנאים בדרום סודן. הדיון, שהתנהל במקביל באנגלית, עברית וערבית, היה אחד המעמיקים והמעניינים שיצא לי לחוות. בסופו של הדיון קיימו ההורים הצבעה, והחליטו כי הם מעדיפים לשלוח את ילדיהם ללמוד בפנימיה באוגנדה.
עם חזרתי לישראל, התחלתי, בשיתוף פעילים מכל רחבי הארץ, למפות את הילדים הדרום סודנים שגורשו מישראל, ולנסות להשיג פרטי קשר של המשפחות. במקביל, התחלתי לגייס כספים למימון הפרוייקט. תוך זמן קצר פנה אלי ד"ר רמי גודוביץ', שעבד עם ילדים דרום סודנים רבים בתל אביב, בבי"ס ביאליק רוגוזין ובספריית גן לוינסקי. שמחתי מאד על האפשרות לגייס שותף לפרוייקט, ומאותו רגע עבדנו, רמי ואני, בשיתוף פעולה מלא.
בינתיים נסעה משלחת של נציגי ההורים מדרום סודן לקמפלה, בירת אוגנדה, מרחק כ-12 שעות נסיעה באוטובוס מג'ובה, כדי למצוא בית ספר ראוי עבור הילדים. ההורים בחרו בבית הספר "טריניטי".
בסוף חודש ינואר 2013, עלתה על האוטובוס מג'ובה לקמפלה הקבוצה הראשונה של 35 ילדים נרגשים, חלקם מלווים בהוריהם, לקראת תחילת שנת הלימודים, הנפתחת באוגנדה בראשית חודש פברואר.
הפרוייקט ידע מאז טלטלות וקשיים, אך גם הרבה מאד רגעים של גאווה ואושר. הפרוייקט מנוהל כחלק מעמותת BECOME הישראלית, העוסקת בחינוך ורווחה לילדים נזקקים באפריקה. לאתר העמותה.
את שנת הלימודים הראשונה בפנימיית טריניטי סיימנו עם 44 ילדים, כולם ישראלים לשעבר, דוברי עברית.
מרבית התורמים עבור הקבוצה הראשונה היו חברים, מורים, מעסיקים ומכרים ישראלים של משפחות וילדים דרום סודנים מישראל, שהחליטו, כמוני וכמו רמי, לממן לימודים של ילד בפרוייקט. אך עם הזמן גילינו, שישראלים רבים מתרגשים מהסיפור על הילדים דוברי העברית בקמפלה, ורואים במימון ילד הזדמנות לסייע, לתקן עוול שנגרם לילדים הללו על ידי המדינה, להציל חיים של ילד ולתרום להפוך את העולם למקום טוב יותר. כבר בשנת הלימודים הראשונה מומנו תשעה מהילדים על ידי תורמים שלא היה להם קשר אישי לקהילה הדרום סודנית בישראל.
עם סיום שנת הלימודים 2013 בפנימיית "טריניטי", נסעו הילדים לג'ובה לבלות את חופשת הקיץ עם משפחותיהם. רמי ואני תכננו לחגוג את הצלחת השנה הראשונה של הפרוייקט, אך עד מהרה מצאנו את עצמנו בעיצומו של משבר חדש, קשה מכל אלה שידענו עד אז. בדצמבר 2013 פרצו בג'ובה מהומות על רקע אתני. בשיחות טלפון לג'ובה נשמעו בבירור הדי היריות מסביב. משפחות רבות נותרו נצורות בבתיהן, אחרות נמלטו, יחד עם עשרות אלפי אזרחים, למתחם האו"ם בג'ובה. חלק מהילדים מצאו עצמם בנפרד מהוריהם. רמי ואני הבנו שנעשה כל שביכולתנו לחלץ את הילדים מג'ובה, ולהביאם למקום מבטחים בקמפלה.
תוך ימים ספורים הצלחנו לגייס תרומות מישראלים רבים שעקבו אחרי ילדי הפרוייקט שלנו בהתרגשות ובחרדה. בעזרת מתנדבים מסורים מקרב הקהילה, שכרנו שתי דירות במתחם אחד בקמפלה, והתחלנו בחילוצם של הילדים והמשפחות מג'ובה. במבצע החילוץ, שנוהל על ידינו ללא כל הכשרה או הכנה מוקדמת למבצעים מן הסוג הזה, ושהיה הקרוב ביותר למבצע צבאי שאני יכולה לדמיין, הצלחנו במהלך שבועות ספורים לחלץ כמאה ילדים והורים מג'ובה, ולשכנם במתחם שלנו בקמפלה. סיפור החילוץ זכה להדים, וישראלים רבים פנו אלינו והביעו רצון לסייע ולתרום לפרוייקט.
בפברואר נפתחה שנת הלימודים 2014 באוגנדה. היום, בשליש הראשון של שנת הלימודים הזו, לומדים במסגרת הפרוייקט 72 ילדים. מספר ילדים נוספים נמצאים בקמפלה, אך טרם נמצאו עבורם תורמים שיממנו את לימודיהם. עשרות רבות של ילדים נוספים, שלמדו עד לפני פחות משנתיים בישראל, יחד עם ילדינו, נמצאים בדרום סודן, סובלים מרעב, ממחלות ומהעדר מסגרת חינוכית עבורם.
רק לפני שבועות ספורים התקשר אלי בחור דרום סודני בשם לוקא, ובעברית רהוטה סיפר לי, שהוא היה בישראל, באילת, יחד עם אחיו, בעוד אמו וחלק מאחיו נותרו בסודן. באילת עבדו לוקא ואחותו במלונות בעיר, ושלושת האחים הצעירים למדו בבית הספר בקיבוץ אילות. עם הגירוש מישראל, התאחדה המשפחה שוב, אך לא לזמן רב – אמם של הילדים, ואחיהם הקטן, נרצחו במלקאל, במהלך המהומות האחרונות בדרום סודן, לפני זמן קצר. כעת לוקא הוא ראש המשפחה, והוא פנה אלי כדי שנסייע לו להשיג מילגה עבור שני אחיו ואחותו, שהתייתמו מאימם וזקוקים למסגרת חינוכית תומכת.
הסיפור של לוקא ואחיו הוא רק דוגמה אחת מיני רבות של שיחות טלפון שרמי ואני מקבלים מדרום סודן. מאחורי כל שיחה כזו עומד ילד, שביכולתנו לשנות את חייו. השינוי הזה יחולל שינוי בחיי משפחתו של הילד, בחיי הקהילה, ובטווח הארוך יותר – גם במדינת דרום סודן עצמה. ובנוסף – היכולת לחולל שינוי כזה, היכולת לשנות חיים של ילד, של משפחה, של אומה, להאיר את העולם – מחוללת שינוי גם בחיים שלנו.
אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו:
לאתר האינטרנט של הפרוייקט
לדף הפרוייקט בפייסבוק
עלות מילגה מלאה לילד לשנה היא כ-1,300$. המילגה כוללת שכר לימוד ודמי מחיה בפנימיה, ויזה לאוגנדה, נסיעות, מגורים ומחיה בקמפלה במהלך חופשות מהפנימיה, רכישת ביגוד וציוד בסיסי והוצאות רפואיות.
לתרומות:
בכרטיס אשראי
או לחשבון 390924, בנק הפועלים, סניף 772, ע"ש ביקם (ע"ר), נא לציין בהעברה COME TRUE.
לאימוץ ילד בפרוייקט ניתן לפנות אלי במייל: lea@become-world.org או באמצעות דף הפייסבוק של הפרוייקט.
המאמר הנו מאמר דעה, המייצג את דעתו האישית של כותבו. "רשת" אינה אחראית על הכתוב במאמר, נכונותו והמידע המוצג בו וכן אינה נוקטת עמדה בכל הקשור לנושא המאמר.