ליפול מגן עדן

כל זמן הצילומים באוגנדה חשבתי על מיקה הבת שלי, בת ה13, חשבתי מה היה קורה אם היו מודיעים לה יום אחד, מיקה את עכשיו עוברת לחיות באפריקה, היא בטח הייתה שואלת למה ? כי ככה זה. היו עונים לה. והיא הייתה נוחתת באפריקה, ומעכשיו אין מים, אין חשמל, אין טלוויזיה, אין פייסבוק, אין ווטס אפ, אין בית ספר, וודאי שאין עברית, השפה היחידה אותה היא מכירה. אין שום דבר מהחיים ומהתרבות אותם היא הכירה כל חייה.
מה היא הייתה עושה מיקה שלי ? איך היא הייתה מתרגלת לכל זה ? האם הייתה מצליחה לחזור לחייך ? להיות מאושרת ? כי הילדים שפגשנו (ירון ויינשטין הצלם המוכשר, גולדי המקליט עם הנשמה, ולילך קדוש המפיקה הכול יכולה שלנו) היו שבורי לב ואני מודה שגם אנחנו.
המספר אומר שמדינת ישראל גירשה כ 400 ילדים בקיץ 2012 ואנחנו הגענו לבית הספר "טריניטי" באוגנדה לפגוש רק את חלקם, להביא נשמה לתוך המספר הזה, כך הכרנו את הילדים הישראלים סודנים שגורשו מכאן ולא מצאנו תשובות לכאב שלהם, כל מה שרצינו זה להביא סרט טוב שידבר בשמם.
אז חזרנו עם הסיפור של לולו, אשול, ויקטוריה, טדו, וואי ונאקה, ילדים עקשניים, חצופים, מצחיקים, דוברי עברית שהתמסרו למצלמה שלנו, וזה לא היה פשוט, לחזור לרגעים הקשים עליהם שאלנו, לבכות מול המצלמה, ולספר על געגועים וכמיהה לארץ ולחיים אליהם כנראה לא יחזרו עוד.
נכון, ישראלים מדהימים, לאה פורשטט ורמי גודוביץ' , הצילו אותם מהחיים האיומים בדרום סודן והצליחו להעביר אותם לפנימייה באוגנדה, שם הם זוכים לחינוך טוב ואפילו בית חם. אבל וכן, יש פה אבל גדול.. שום דבר לדעתי לא יכול לרפא לב שבור של ילד שנזרק מהתרבות אותה הכיר מהארץ שלה קרא בגאווה בית.
אחת הסצנות שנחקקו בליבי נשמעת כמו התחלה של בדיחה, איך מזהים מיהו ילד שגורש מישראל באפריקה? כל שצריך הוא להסתכל על מסדר הבוקר בבית הספר, כל הילדים עומדים בגב מתוח, והילדים היחידים (שכמו כל ילד ישראלי אחר) מפטפטים, מצחקקים, ומפריעים כל הזמן הם ילדים שהגיעו מישראל.
אז אני יודעת שהציבור (אם יש דבר כזה בכלל) לא רוצה לשמוע על כמה קשה לפליטים ועל התפקיד שאנחנו כחברה כמדינה יכולים ואולי גם צריכים למלא עבור הילדים האלה. ובכל זאת אלו רק ילדים, אז אני כל כך מקווה שנצליח להסתכל להם בעיניים. ורק להקשיב.