''יוסף שלנו הפך לסמל הצדק והשוויון''

יוסף אחי הקטן, אתמול בערב ראו אותך צופים רבים, שוכב בניידת משטרה, אזוק, כואב וקורא לאלוהים "רחם על הלב שלי". כל כך עצוב לי שהצופים הרבים לא יזכו לראות אותך כמו שאני זוכרת: יוסי שלנו, זה שצוחק ברוחב לב; יוסי הנדיב וטוב הלב.

אבל דע לך, אחי הקטן: אנחנו במאבק; במאבק על הצדק שלך, על הצדק של כל אזרחי המדינה.
זה גם מאבק אישי שלנו, ההורים, האחים, המשפחה כולה, אבל זה גם מאבק של הקהילה יחד, שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנה.

אנחנו אזרחי המדינה, צברים, ילידי הארץ – או אתיופים, כמו שאוהבים לומר פה. אנחנו זועקים כבר יותר משנתיים למען כל האזרחים, מכל המינים והצבעים והסוגים, כי מוכרחים לתקן את המדיניות הממשלתית בכל הקשור לקהילה שלנו, וכמובן בכל הקשור למערכת אכיפת החוק והמשפט.

הדרך ארוכה, והרבה פעמים מתסכלת וקשה, אבל בזכותך אנחנו מאמינים בה. האמונה היא תמידית ומלווה אותנו בכל שלב. צריך להוקיע את הגזענות השוכנת בכל גוף שאמון לתת שירות והגנה לאזרח באשר הוא, ללא הבדל גזע,דת, מין וכו'.

יוסף שלנו הפך במותו לסמל הצדק והשוויון במאבק הזה ואותנו לשליחים שלו, אלו שפועלים למען עתיד טוב יותר.

אנחנו מרגישים את השינוי שחל בנו ובקהילה בכלל בעקבות המאבק שלנו. שום דבר לא דומה למה שהיה פעם, ואנחנו רואים שזה לטובה. ללא ספק, השיח השתנה והמודעות עלתה.

אני מאמינה שאפילו אם קשה, אנחנו בדרך הנכונה – מי שמאמין לא מפחד ואין ייאוש בעולם כלל.